האם חימום בחשמל בשבת מותר מהתורה, או אסור?

בטרם נתחיל בברור, אני מודיע שלא באתי לפסוק על שמוש בחשמל בשבת, אלא למנות את הטיעונים שיש להתירו. הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אמר לי שרק זרם אלקטרונים המביא להתלהטות חוט חשמל אסור בשבת. אולם אם לא מביא להתלהטות חוט חשמל, הוא כמו זרם מים. למשל, מותר להשתמש במכשירי שמיעה שמכילים מיקרופון ורמקול זעירים, וכיוון שהגודל לא משנה, התיר לי לתת הרצאה בשבת עם מיקרופון רגיל ורמי קול רגילים בכנס בינלאומי בהולנד. בהמשך אביא טיעונים שגם גרימת התלהטות חוט חשמל בשבת אינה אסורה מהתורה.

מדובר, במאמר זה, בחשמל שנוצר בלא חילול שבת, למשל באופן אוטומטי, או שהותר, כי נוצר לבתי חולים ולבטחון.

איך נדע אם מלאכה מסויימת, אסורה בשבת מהתורה, או מותרת?

התורה שבעל פה מלמדת ש-39 המלאכות שנדרשו לבניית המשכן, הן ותולדותיהן אסורות מהתורה בשבת ולא מלאכות אחרות. המלאכה המאפשרת לברר את שאלתנו, היא מלאכת האופה, נאמר במשנה תורה בהלכות שבת ט,א:

האופה כגרוגרת, חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסממנין, או המחמם את המים, הכול עניין אחד הוא. שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סממנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.

לא נאמר שהאפייה, או הבישול הם באש, או בתולדות האש כי זה היה הנוהג בזמן כתיבת ההלכות. ונאמר בהלכות שבת ט,ב:

הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ונתגלגלה, חייב: שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה...

מדובר באש, או אור בלשון התלמוד, ותולדותיו, שהשימוש בהם, בשבת, אסור מהתורה וכך נפסק, בבירור, בהלכה ו בפרק ט:

המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג, או את החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהם, הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך, הרי זה חייב, משום מבשל.

ב'כללו של דבר' כתב רמב"ם 'באש', ואילו היה בישול בשבת אסור מהתורה, בכל מקור חום, היה רמב"ם כותב:

בין שריפה גוף קשה, או שהקשה גוף רך, הרי זה חייב, משום מבשל.

כן פסקו חכמים, שלא בישול בשבת אסור, אלא בישול באש בשבת אסור, אבל בישול בחום שמקורו לא אש, מותר! וכך נאמר בפירוש בהלכות שבת כב,ט:

מותר להחם בחמה, אף על פי שאסור להחם בתולדות האש (נ"א תולדות החמה וזה נכון יותר) שאינו בא לטעות מחמה, לאש; לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש, כדי שייחמו.

להחם, משמעו לבשל, שנאמר בהלכה ט,א 'אחד האופה... או המבשל... או המחמם את המים' לפי הלכה כב,ט, מותר לבשל בשבת בחום השמש ומשמע שאף לרכז קרניה בעזרת זכוכית מגדלת לשם כך. בהלכה ט,ו הנ"ל, נאמר 'המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל...' (שבת ט,ו). כיוון שמותר מהתורה לבשל בחמה, מותר גם להחם בחמה מתכת, עד שתעשה גחלת.

נראה לי שכמו שמותר להחם בחמה חוט מתכת, כי מבחינה הלכתית, חמה אינה אש, כך מותר לחמם חוט מתכת בזרם חשמל עד להט, כי חשמל אינו אש! מכאן שמותר, מהתורה, לבשל בחשמל בשבת, כמו לבשל בחמה. מסקנה זו היא לפי הבנתי, אך לדעת הגרש"ז אויערבאך אסור להעביר זרם חשמל בחוט שגורם להתלהטותו.

רוב הפוסקים לא קיבלו את המלצות חז"ל, רמב"ם הגר"א, חת"ס ועוד, ללמוד מדעים שחיונים להבנת התורה ומדעי הא-לוהות (1), אלא להפך, קיבלו את חרם רשב"א על הלומד מדעים, לפני גיל 25 שנ', שחתם עליו גם רא"ש, כדי לתרץ את חוסר ידיעתם במדעים, אכן הם עצמם לא למדו מדעים, גם אחר גיל 25 ש' ונשארו חסרי ידע חיוני להבנת התורה (ראה רא"ש באתר www.drurilevy.org.il).

ההתנגדות ללימוד מדעים, שהחלה עם חרם רשב"א במאה ה13-, נמשכת, בחוגי החרדים, עד היום. לכן כשהחל השימוש בחשמל, בסוף המאר ה19-, לא הבינו הפוסקים החרדים שחשמל אינו אש, שהמבשל בחומה, חייב מהתורה, אלא כמו חום חמה שלבשל בחומה מותר לכתחילה. אך חכמים ידעו הבדל בין אש, לבין מטיל מתכת לוהט, אפילו הוחם באש, שכך נפסק בהלכות שבת יב,ב:

המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור...

לפי הלכה זו, יש הבדל בין להבת אש שיוצרת אפר שהמכבה אותה וצריך לאפר חייב ובין גחלת מתכת, שאין איסור תורה לכבותה בשבת ואף מצווה לכבותה במים או בחול אם יש חשש שייזוקו בה רבים. שכך נאמר בהלכות שבת יב,ב: 'ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים'. מדובר בגחלת שהוחמה באש קל וחומר שמותר להפסיק זרם חשמל לנורה שבה חוט מתכת לוהט שיכבה מעצמו. ומותר מן התורה, ללהט חוט מתכת בחשמל כמו שמותר ללהטו בחום השמש, שחשמל אינו אש!

המחמירים לאסור שימוש בחשמל לחימום בשבת מהתורה, למרות שיכלו להבין שאין לכך בסיס הלכתי! עשו זאת להנאתם כי חומרות מגבירות את שליטתם בקהל המאמינים. בכך הוכיחו חוסר יושר וחוסר התחשבות באנשים, שכל חומרה מיותרת, מכבידה עליהם. אפשר לאסור שימוש בחשמל משיקולים של 'עובדין דחול' וחשש לטעות בין גז לחשמל וכדומה, אבל קביעה ששימוש בחשמל אסור מהתורה, נובעת מחוסר נכונות להודות כי שגו האוסרים בגלל חוסר ידיעה. אכן לא אסור מהתורה ללהט חוטי גוף חימום בחשמל בשבת, כמו שלא אסור לבשל וללהט מטיל מתכת בחום השמש בשבת, כי שניהם אינם אש.

בהקדמה למשנה תורה כתב רמב"ם שאחר התלמוד, 'אין שומעין אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון'. למרות שרוב הרבנים היום אוסרים שימוש בחשמל בשבת מדין תורה, רב קאפח התיר שימוש בדוד חשמל בשבת.

להשלמת הדיון בחימום, נוכיח שמותר שימוש בדוד שמש בשבת, כי יש אוסרים, אפילו אם אין בו גוף חימום חשמלי, כי רואים בו תולדות החמה שגזרו חכמים עליהם משום תולדות האור, שכך נאמר בהלכות שבת ט,ג:

המפקיע את הביצה בבגד חם, או בחול ובאבק דרכים, שהן חמין מפני השמש אף על פי שנצלת, פטור, שתולדות חמה, אינן כתולדות האש; אבל גזרו עליהן, מפני תולדות האור.

אסור ל'הפקיע את הביצה בבגד חם, או בחול ובאבק דרכים, שהן חמין מפני השמש', אך 'מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שייחמו' מדפנות הכלי בו הם נמצאים, שהוחמו בשמש, (חימום המים, על ידי מעבר קרני השמש דרכם, זניח) ובאותה מידה, מותר לחמם בשבת מים בצינורות קולטי דוד שמש, שהוחמו בשמש והמים שבתוכם מתחממים מדפנותיהם, ממש כמו 'ליתן מים צונן בכלי בשמש כדי שייחמו' מדפנות הכלי. השוואה זו היא הוכחה להיתר דוד שמש.

לו ידעו הרבנים שאסרו דוד שמש, פיזיקה, היו מבינים שקולטי דוד שמש פועלים ממש כמו דפנות כלי שנתנו בו מים ושמוהו בשמש כדי שיחמו המים שבו, שהתירו חכמים לכתחילה.

(1) שכך כתב רמב"ם הקדמתו לפירוש מסכת אבות:

...כשאלת החשבון, וספר החרוטים והתחבולות, ולהרבות משאלות אל-הנדסה, ומשיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו, תהיה הכוונה בהם לחדד השכל ולהרגיל הכוח השכלי בדרכי המופת, עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש המופתי מזולתו, ויהיה לו זה הדרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאות השם יתברך.

וכתב במורה הנבוכים, חלק א, פרק לד:

לכן, בודאי הכרחי לכל הרוצה להגיע לשלמות כאדם, לתרגל עצמו בתחילה בתורת ההגיון (לוגיקה), ואחר זאת במדעים המתימטיים בסדר הנכון, ואחר כך במדעי הטבע ואחרי כן במדע הא-לוהות

ובפרק ה בחלק א במורה נבוכים, הזהיר מעיסוק במדע הא-לוהות בלא הכשרה מתאמת:

כאשר הוא (האדם)...השיג את הידע הדרוש של חוקי הלוגיקה והסקת מסקנות ואת השיטות השונות לשמור עצמו מטעויות השכל, אז יוכל לעסוק בחקירת נושא זה (מדע הא-לוהות מצד אחד ושלילת האלילות וכשפיה מצד שני).

בלא הכנה מתאמת לא רק שלא תובנה הראיות הברורות מדברי החוכמה, אלא שיש סכנה שתובנה לא נכון והמנסה להבינן ללא ההכשרה הדרושה, יינזק.

חוץ מרמב"ם בודדים הבינו את חשיבות לימוד המדעים, להבנת התורה והבריאה. אחד מהם היה ר' יהודה ליווא ( מורנו הגדול ר' ליווא מהר"ל 1520-1609מפראג) שבספרו נתיבות עולם, נתיב התורה, פי"ד, כתב:

החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד, ויש לעמוד עליהם ולהכיר את בוראו'.

וכן הגאון מוילנה (רבי אליהו בן שלמה זלמן) שבקש את הדיין משקלאו לתרגם את ספר הגאומטריה של אויקלידס לעברית. בהקדמה לתרגום הביא הדיין משקלאו את דברי הגאון:

'כל שחסרה לו יד אחת בחוכמת העולם, חסרות לו מאה ידות בתורה'.

וכתב גם חתם סופר (חת"ס):

כי כל החוכמות הן רקחות...לתורה והם פתחים ושערים לה. ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טריפות על בוריה, וחכמת השיעור וגימטרי' לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה...

ומדווח בספר 'החת"ם סופר, רבי משה סופר חייו ויצירתו' לר' אליעזר כ"ץ (מוסד הרב קוק) שהחת"ס שיבח את הספר 'מוסדות תבל' מאת דוד בן מאיר הכהן פריזנהויזן בו מעלה המחבר תכנית לייסד בית מדרש לרבנים בו תינתן, נוסף על חינוך תורני מעמיק, גם הוראה בכל ענפי המתימטיקה, פיסיקה כימיה, היסטוריה, מוסיקה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה, חוכמת הדרוש ושפות...

אך למרבה הצער והנזק, התוכנית לא מומשה.