איך בודקת אישה שפסק דם ויסתה?

מבוא לשינויים הנרחבים שנעשו בתלמוד, בכתבי הגאונים ובכתבי רמב"ם, לסמכות ההלכתית של משני התלמוד ולמדדים לבדיקת מקוריות ההלכות במשנה תורה.

בימי הביניים שינו קדמוני אשכנז, את נוסח התלמוד בחופשיות רבה. על כך כתב פרופסור ישראל תא-שמע במבוא לספרו 'מנהג אשכנז הקדמון':

בטוי חד משמעי למעמדו הפסיקתי המורכב של התלמוד, ולהכפפתו אל מסורות המנהג החי, הוא יחסם 'הפתוח' של קדמוני אשכנז אל גירסאות התלמוד והתאמתן המתמדת אל מה שידוע להם, בידיים ובזרוע. מורשת 'פתוחה' זו היא שאפשרה במאות הי'-יב', את פעולתם הדרמטית של בעלי התוספות, שניצלו חופש מסורתי זה כלפי נוסח התלמוד כדי לשוות לסוגיותיו פנים חדשות לגמרי, בדרכים עיוניות ומשפטיות מורכבות;...(מבוא עמ' 14-13),

במסגרת תפיסת-עולם מיוחדת וקמאית זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מסיבי וביד חזקה על פי הסברה ושיקול הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על ידי החכמים הראשונים שחיפשו, בכל מקום, אחר 'נוסחאות ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. ...לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים...גם בתחום ספרות הגאונים. (בהקדמה הנ"ל עמ' 83-84).

והביא פרופ' תא-שמע את דברי הפרופסור לתלמוד באוניברסיטה העברית, חיים סולוביצ'יק (עמ' 84, לפי ח. סולוביצ'יק ב- 1 ,(pp.343'Three Themes in Sefer Hasidim' AJSR 1971):

...הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד.... הגמרות הספרדיות נשארו מדוייקות, אך הן נעלמו.

לא רק בתלמוד ובכתבי הגאונים נעשו שנויים נרחבים להלום את צורכי המשניםף אלא גם בכתבי רמב"ם.

בימי הבינים החלה המחלוקת על כתבי רמב"ם. רוב דייני ישראל באירופה,קבלו שכר שאינו רק שכר הבטלתם ממלאכתם כשנפנו מעיסוקם במלאכתם, כדי לדון, או ללמד תורה שבע"פ. אך דייני ישראל באירופה לא יגעו לפרנסתם, אלא, כמו הכמרים גבו שכר שאינו שכר הבטלה, על לימוד תורה שבע"פ ועל דיינות, בניגוד לדעת חז"ל שאסרו בחומרה רבה לעשות את התורה קרדום לחפור בו. ראה באתר שכתובתו בראש מאמר זה drurilevy.org.il 'רק שכר הבטלה הניכר מותר לרב ולדיין'.

דייני ישראל באירופה של ימי הביניים, התקרבו לכמרים באמונותיהם. הם השתמשו באסטרולוגיה, בכשפים, במעוף ציפורים וכדומה, להגדת עתידות. במשנה תורה, אסר רמב"ם שימוש בהם משום עבודה זרה ו/או הטעיית ציבור חסר ידע, שאין באמצעים אלה אפשרות להגיד עתידות, רמב"ם קבע שאין בהם כל תועלת.

על חומרת עשיית התורה קרדום לחפור בו, נאמר במשנה ז בפרק ד באבות:

רבי צדוק אומר, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם: כך היה הלל אומר, ודישתמש בתגא חלף; הא, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם.

והוכיח רמב"ם, בפירושו לאותה משנה, שחז"ל נמנעו בהחלטיות ובעקביות מכל הנאה מהתורה גם אם היו עניים מרודים כי חששו מחילול ה' בעיני ההמון, "שיראו בתורה מלאכה מן המלאכות ותתבזה בעיניהם". רק שכר הבטלה הניכר היה מותר, שהוא פיצוי שמקבל רב או דיין שפוסקים אותו ממלאכתו שמתפרנס ממנה כדי לדון או ללמד תורה שבע"פ, שאין זה רווח, אלא רק פיצוי על אובדן שכר ממלאכתו בזמן שדן או לימד (כתובות קה, משנה תורה, סנהדרין כג,ו) ופסקו "הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין" (כתובות קה, עמוד ב).

באוסרו לעבור על איסורים אלה, פגע רמב"ם קשות בבסיס הפרנסה של דייני ישראל וגם בתדמיתם כבעלי כוחות על אנושיים. לכן ביקשו דייני ישראל, באירופה, לפגום בסמכותו כפוסק, לאסור עליהם לגבות שכר שאינו שכר הבטלה הניכר על דיינות ועל הוראת תורה שבעל פה ולעסוק בכשפים ודומיהם. כדי לערער את סמכות רמב"ם. חלקו דייני ישראל על הלכות רבות ,במשנה תורה למרות שאין ספק שידעו שצדק רמב:ם. בהזדהותם עם הכמרים הגיעו, כמו הכמרים, לאמונה בגשמות הבורא.

תוך עיסוקי יותר מ60- שנה בשינויי הנוסחאות שנעשו בכתבי רמב"ם, יכול אני לאשר שהיקפם וחומרתם הגיעו לידי כתיבת משנה תורה חדש. בשנות העשרה של המאה ה21-, דווח בתקשורת שנתגלה נוסח משנה תורה, העתיק ביותר, שנתגלה עד היום. הנוסח הוצג לפרופסור מבר אילן ששמו לא פורש, שאמר שהוא שונה מכל מה שידוע לנו היום. מאז לא נשמע יותר דבר על ממצא חשוב ביותר זה וכל נסיונותי לגלותו עלו בתוהו. סביר שהעלימו אותו כמו את הגמרות הספרדיות המדוייקות בימי הביניים.

דוגמאות לשינויים בהלכות משנה תורה:

נאמר בהלכות יום טוב ה,ג על איסור הוצאה ביום טוב:

אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומה יוצא במקלו...

והרי אין צל של ספק שזה שיבוש, שהרי הותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך!

בהלכות שבת יז,לה נאמר:

אכסדרה בבקעה--מותר לטלטל בכולה, ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה: שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית. והזורק מרשות הרבים לתוכה, פטור, כזורק למבוי סתום שיש לו קורה.

בילקוט שנויי נוסחאות במשנה תורה שבהוצאת פרנקל, נאמר:

בב' ואוקס': 'חייב', בגליון ב': 'בשם ספרים אחרים 'פטור'.

נאמר בהלכות שבת יג,יא [י]:

עקר חפץ מרשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד, אפילו כל היום כולו, מותר...

לכן, יכול אדם ללכת בשבת ברשות הרבים עם מקל, כי השענת המקל על הקרקע, היא הנחתו. ומובן שהנחות המקל תהיינה כל פחות פחות מארבע אמות, ולחזור ולעוקרו..

אולם זה נוסח כתה"י העתיקים, בנוסחים החדשים כתוב 'פטור'. בהוצאת פרנקל,ב ילקוט שנויי נוסחאות על הלכה זו כתוב: שהנוסח 'מותר', הוא נוסח המקורות החשובים הבאים:

בעץ חיים (רנו), בארח"ח (ריח), בכל בו (כח.), בכתה"י (מלבד כית"ד), בשאל', בשונצינו, בוונצ'. וכ"ה בקרית ספר וכ"מ בפירוש קדמון ממצרים "לא עשה כלום".

אולם בדפוסים החדשים, חוץ מדפוס קאפח, כתוב 'פטור', כלומר שלא מותר לכתחילה.

לפני ר' שלמה חלאמה (3), הנקרא על שם ספרו, מרכבת המשנה (מרכה"מ), מגדולי מפרשי רמב"ם, היה הנוסח 'פטור' והסיק מכך שאסור להוליך בשבת פחות פחות מד' אמות. בזמנו לא ידעו על הקף השינויים שנעשו בתלמוד על ידי בעלי התוספות.

אולם ברור שזו חומרה שהוחדרה למשנה תורה וכמוה יש רבות. מצאתי, בפרק זמן קצר, כשלושים מקומות כאלה ומובן שיש עוד רבים. חלקם טעויות מעתיקים, אך חלק ניכר מהם, שנויים מכוונים.

ועוד, נאמר במשנה, נידה ה,ד:

בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה; ואם בא עליה יבם, קנאה.

כרופא שהתמחה בנושא כאבים בביאה, אני מאשר שביאת קטנה, לפני בגרות מינית, היא אונס שגורם כאבים קשים מאד ונזקים גופניים פנימיים חמורים, שיכולים להגיע עד מוות. לא יתכן שמותר בדיני ישראל עינוי נורא זה, הוא התר פוסקים מינים, כלשון רמב"ם בהלכות שבת ב,ג, כמפורט בהמשך:

וסביר שהיו בין פוסקים אלה, פדופילים, שפסקו לנוחייותם. ראה 'כלות צעירות מדי' בכתב העת National Geographic Magazin בעברית, מיוני 2011 עמ' 70.

אין בדיני ישראל מצוות הגורמות לסבל בלא שיש בכך צורך! כיצד? צום כיפור הוא יום תשובה וכפרה ועינוי הנפש שבו מוגבל אנשים בריאים, ומי שלא יכול לשאתו, לא צריך לצום וזו מצווה יחידה שעינוי נפש בה נועד להקל להתרכז בתשובה.

ככלל, הלכות שיש בהן סבל, אינן מדיני ישראל, כיצד?

בהלכות שבת ב,ג, פסק רמב"ם:

... ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ,כה).

ופירש רש"י, לפי תרגום יונתן:

מסרתים ביד יצרם להיכשל בעוונם וגזרו על עצמם גזירות לא טובות ומנהגים שלא יתקיימו בהם.

מדוע פסק רמב"ם שהאומרים שאסור לחלל שבת כדי לטפל בחולה שיש בו סכנה בשבת, הם מינים ולא רק מחמירים חסרי הבנת משפטי ה'? כי האומרים זאת היו פוסקים שחייבים לדעת שמפורש בתורה, שהחוקים והמשפטים שנתן לנו ה', 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא יח,ה) 'ולא שימות בהם', הם 'רחמים וחסד ושלום בעולם ולא נקמה בעולם'. והאומרים שאסור לחלל שבת, כדי לטפל בחולה שיש בו סכנה, חולקים בכך, על דבר ה' המפורש בתורה, לכן הם מינים (5).

הרבה מהשינויים המכוונים החמורים, הם בדיני נידה ראה באתר הנ"ל, 'החמרות בדיני נידה', שינויים רבים ומזיקים, שעשו מחמירים חסרי הגינות והגיון, כדי להיראות מדקדקים במצוות. רבים מהם מקובלים, לא יראי שמים אלא צבועים.

הלכה למעשה ,איך בודקת אישה שפסק דם ויסתה?

התימניות בודקות על ידי קינוח במטלית בלבד. האשכנזיות מוסיפות בדיקה פנימית בבד לבן וגם מכניסות מוך דחוק. גם הספרדיות נוהגות כך.

יוכח במאמר זה, שהדרך הנכונה היא דרך נשות תימן וכי הדרך המקובלת כיום, עם בדיקה פנימית, לא רק שאינה דרושה, אלא שהיא גורמת צרות מיותרות. מקורה בימי הביניים ומקובל שזו הוראת הרב המקובל שמואל בן אדרת (רשב"א 1310-1235) ראה נספח וכפי שיובא בהמשך.

על טיב הבדיקה כתב רב יוסף קאפח, בפירושו להלכה יד בפרק ד באיסורי ביאה:

הנה פשפשתי בכל דברי רבנו הגדול הרמב"ם, בהלכות איסורי ביאה בדיני נידה וז"ל בפ"ד הל' יד דרך בני ישראל ובנות ישראל לבדוק עצמן אחר תשמיש, כיצד? מקנח האיש עצמו במטלית הנכונה לו ומקנחת האישה עצמה במטלית הנכונה לה וכו'. וכן בהלכה טו בגדים אלו שמקנחים בהם וכו' והבגד שמקנחת בו הוא נקרא עד שלה. ובהלכה טז הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן קודם תשמיש וכו'. ובהלכה יז המשמש מיטתו פעמים רבות... אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה וכו', שמשה מטתה וקנחה עצמה וכו', וכן בהל' יט קנחה עצמה בעד וכו', וכן עוד פעמים רבות בדבריו אינו קורא לה בדיקה, אלא קינוח. וכיון שבגמ' דקדקו בזה, לפי דעת הרשב"א, עד שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, ודקדק הרשב"א שהקינוח אינו עולה בשביל בדיקה, וא"כ למה כתב הרמב"ם בכל מקום קינוח, אלא ודאי דקינוח סגי באמת לבעלה. וכן ברש"י טז,א במשנה בד"ה תשמש לאור הנר ותבדוק לאחר תשמיש עד שקינחה בו, עכ"ל. הרי דקינוח די, באופן שאני אומר דלבעלה סגי בקינוח ממילא הוא נקרא בדיקה...

רבי יצחק אלפסי (רי"ף, 1103-1013) מגדולי הפוסקים הראשונים, רמב"ם העריכו מאד. גם הוא פסק כרמב"ם שבדיקת הפסק טהרה נעשית על ידי קינוח האזור. רשב"א, שהנהיג את הבדיקה הפנימית, הוא שהטיל חרם על הלומד מדעים לפני גיל 25ש' דבר המעיד גם על תבונתו וגם על יושרו. חרם זה גורם נזקים ללומדי התורה עד היום.

כיום מקובל על רוב דייני ישראל ובנות ישראל, שבדיקת הפסק טהרה כוללת בדיקה פנימית ועל פרטי בדיקה זו יש מאמרים מפורטים בדידוקי עניות רבים, כי אינה מבטיחה יותר טהרה, אלא רק גורמת סבל, יש נשים שמתקשות מאד לבצעה ויש להן יסורי מצפון ולעיתים אוסרת הבדיקה את האישה בגלל דם טהור, למשל כשהרירית המכסה את צואר הרחם מבחוץ, נעשית שברירית בגלל שינויים הורמונלים במהלך הריון רגיל, ואז כל מגע בצואר הרחם מבחוץ, למשל בבדיקה פנימית, עלול לגרום לדימום שהוא דם חיצוני טהור והאישה תחשוב שהיא טמאה, אף שהיא טהורה. בדיקה זו מזקת היא עומס מיותר ויש לבטלה.

ואכן דיוני פוסקים בנושא בדיקת טהרה לא החלו באירופה לפני ימי הביניים. הם החלו עם המחלוקת על כתבי רמב"ם והופעת הקבלה המיסטית כהתנגדות לרמב"ם, ראה מאמר פרופ' י, פאור Krisa, בנספח א. אין דיונים באירופה בבדיקה פנימית לפני המאה העשירית, ראה סיכום דיונים אלה על ידי רב עובדיה יוסף בנספח ב. ולא בארצות המזרח. הרב זכריה בן שלמה, פוסק תימני חשוב בימינו, לא יודע על דיונים בבדיקה פנימית בסיפרות פוסקי תימן.

על מניעי ההתנגדות של רוב דייני ישראל באירופה, כתב בחיי רמב"ם, ר' ששת בן יצחק בנבנישתי, לחכמי לוניל, ראה נספח א.

כאמור הדרישה לבדיקה פנימית, מקורה במערב אירופה, בימי הבייניים (נספח א), עם תחילת התפתחות הקבלה המיסטית כהתנגדות למשנה תורה ולמורה נבוכים ובמקביל עשו בעלי התוספות שינויים מגמתיים נרחבים ועמוקים בתלמוד, בכתבי הגאונים ובכתבי רמב"ם, כנזכר למעלה וראה גם מבוא מלא לאתר הנ"ל. הבדיקה הפנימית לא הגיעה לדייני תימן שהתפרנסו מיגיעם ולא היו תלויים לפרנסתם בממסד הרבני ולא נאלצו להכנע לממסד המחמיר של השכנזים שנלמד מהכמרים הקתולים, כי לא היו תלויים בו לפרנסתם.

רב יוסף קאפח סיפר לי שבתימן נהגו כל הנשים רק לקנח. אבל רב תימני בזמננו, החליט שאין זה מספיק ודרש גם בדיקה פנימית. רב קאפח שלח אישה לאשת אותו רב, שתשאל אותה איך לבדוק להפסק טהרה וענתה לה שעל ידי קינח. מאז חזר בו אותו רב מדרישתו הראוותנית, חסרת כל בסיס הלכתי.

למרות שאין תועלת הלכתית בבדיקה הפנימית להפסק טהרה, אלא רק נזק, יש בנוסח משנה תורה שלפנינו היום, הלכות, לפיהן יש צורך בבדיקה זו, אך אינן מקוריות, אלא הוחדרו למשנה תורה, מנין?

רמב"ם פסק בהלכות איסורי ביאה ט,א:

אין האישה מטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה, כמו שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד.

לפיה, דם שלא יצא מגוף האישה לא מטמאה. לכן, כשלא נמצא דם בקינוח, מוכח שהאישה טהרה ממקור דמיה ובתום שבעת ימי הנידה, יכולה לטבול, זה דין תורה, אך בנות ישראל קיבלו על עצמן לספור שבעה נקיים מחשש להיותן ספק זבות.

כך נהגו בנות תימן במשך מאות שנים ועד היום, להפסיק את תקופת הנידה בקינוח נקי של המקום. על כך נזעק ר' שלמה בן אדרת (רשב"א - 1310 1235) 'רב' מקובל, תלמיד יונה גירונדי ורמב"ן, מתנגדי רמב"ם מקינאתם בו, שהוכיח את 'יושרו' ו'הבנתו', בהכריזו חרם על הלומד מדעים לפני גיל 25ש, כדי לחלוק על המלצות רמב"ם הנמרצות ללמוד מדעים שידיעתם חיונית להבנת התורה. וכיוון שלפי פסיקת רמב"ם בהלכה ט,א, דם בגוף האישה, אינו מטמאה כל עוד לא יצא מגופה, פסק רשב"א שדם שעודו בגוף האישה, מטמאה, והוחדרה דעה זו למשנה תורה, בהלכות איסורי ביאה ה,ב:

כל הנשים, מיטמאות בבית החיצון; ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השיניים, הרי זו טמאה--ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט)...

לא נאמר בהלכה זו, לא לפניה ולא אחריה, איך תדע האישה שנעקר דם מהרחם כל עוד לא יצא מגופה. אף המחמירים לדרוש בדיקה פנימית, לא יודעים לאמר לאישה, איך תדע אם נעקר דם מהרחם, כי אין תחושות המעידות על כך! נמצא, שלפי הלכה זו, כל הנשים הן ספק נידות מן התורה כל הזמן!, שמא נעקר דם מרחמן וטרם יצא מגופן. ולא תעזור בדיקה פנימית, כי גם אם לא ימצא בה דם שנעקר ולא שתת, יתכן שרגע אחר הבדיקה הפנימית שלא נמצא בה דם, נעקר בגופה דם מהרחם שלא שתת! לכן ההלכה חסרת כל תועלת לטהרה, גורמת רק קשיים ואי נעימות ויש לבטלה.

סביר שרשב"א, או עושי דברו, החדירו למשנה תורה הלכה זו, כמו שהחדיר רא"ש (אשר בן יחיאל 1250-1327) את הלכתא כבתראי להלכות ממרים במשנה תורה (ראה באתר על אחריות רא"ש לצרות עם ישראל או קישור להלכתא כבתראי).

ויותר מזה, כזכור נאמר בהלכה ט,א:

אין האישה מיטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה, כמו שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד.

מוסבר למעלה שלפי הלכה זו רק דם שיצא מגוף האישה מטמאה, ונוגד את הלכה ה,ב, הנ"ל, לכן הוסיפו מחדירי הלכה ה,ב, להלכה ט,א במשנה תורה, את הפיסקה הסותרת:

ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד--הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

החלק הראשון של הלכה ט,א מקורי וייושם כבר מאות שנים על ידי נשות תימן. שכך הורו דייני תימן וזאת גם פסיקת רי"ף ורמב"ם ומי הוא שיחלוק?!

הפיסקה שנוספה להלכה ט,א, היא דוגמה לחוסר ההגינות וחוסר ההגיון של המחייבים בדיקה פנימית. גם הלשון אינה לשון רמב"ם, כמוסבר בהמשך, אך בעיקר האמור בה נוגד את השכל הישר, כיצד?

הקביעה שדם שבא בלא הרגשה, הוא בחזקת שבא בהרגשה, היא שרירותית, תואמת את חשיבת אדם לא לא ישר, אינה הגיונית כי היא מבטלת את ההלכה שאין האישה מתטמאת אלא על ידי דם שיצא אחר ההרגשה הטיפוסית לה לפני ווסת, ולכן קביעה שרירותית זו, אינה קבילה!

אמרתי זאת לרב דניאל הרשקוביץ שליט"א, רב בתי הכנסת באחוזה רבתי שהרבנות לו שליחות והמתימטיקה, מקצוע. הוא תלמיד חכמים חשוב, פרופסור למתימטיקה וראש צוות המרצים בטכניון (אז, וכיום, תשע"ו, נשיא אוניברסיטת בר אילן) ועברתי איתו על הטיעונים הבאים: (בברור עם רב פרופסור דניאל, יש חזרות על דברים שנאמרו למעלה), נאמר בהלכה ט,א, שבראשיתה נפסק שאין האישה מיתטמאת מהתורה בנידה עד 'שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה... ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד!'. ואם לא הרגישה האישה את ההרגשה האופינית לה לפני וויסתה, אינה טמאה מהתורה.

(1) וכך מתוארת הרגשת אישה לפני וויסתה בהלכות איסורי ביאה ח,א [ב]:

וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה--מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שיער בשרה, או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו; ויבואו לה וסתות אלו, או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה.

אבל בהמשך ההלכה נאמר:

ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד 'הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.

האמור בקטע אחרון זה של הלכה א, נוגד את האמור בקטע הראשון של הלכה א, ש'אין האישה מטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש...'.

לא יתכן שרמב"ם פסק בראשית הלכה ט,א, שראיית דם מהרחם בלא הרגשה היא מדברי סופרים ובהמשך אותה הלכה יאמר, שדם שנמצא בבדיקה פנימית בלא הרגשה, הוא בחזקת שבא בהרגשה ומטמא מהתורה. שהרי בכך ביטל את ההוראה שרק דם שבא בהרגשה מטמא מן התורה ואת משמעות הלכה ט,א. וכיוון שראינו שלפי הלכה ה,ב, כל הנשים בספק טומאת נידה מהתורה ולכן אין לה משמעות וברור שלא רמב"ם כתבה, אלא היא תוספת זרה, כך אין משמשעות גם לחלק האחרון של הלכה ט,א, אלא אף הוא תוספת זרה של משכתבי משנה תורה.

הקביעה שדם שנמצא לפנים בפרוזדור בלא הרגשה טמא מהתורה, בעוד שאותו דם כשיצא על בשרה, או על בגדיה, טמא רק מדברי סופרים, לא הגיונית ולא קבילה! ולא יתכן שנכתבה על ידי רמב"ם.

גם מבחינה לשונית, לא נכתב הקטע האחרון בהלכה ט,א, על ידי רמב"ם, כיצד? לו רצה רמב"ם לאמר שדם שנמצא בפנים בפרוזדור מטמא מהתורה, גם בלא הרגשה, היה כותב 'אבל אם לא הרגישה' ולא 'ואם לא הרגישה' ב'ו' החיבור, כך:

במה דברים אמורים בשהרגישה וראתה דם ויצא בבשרה, אבל אם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד--הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

כיוון שהאמור בקטע האחרון של ההלכה אינו תואם את האמור לפניו, אלא נוגדו, יש לכתוב 'אבל' לפני הקטע האחרון, ולא 'ו' חיבור,

ועוד ראייה עקיפה שהקטע הנדון לא מקורי. נאמר בסופו 'כמו שביארנו'. אך לפני פרק ט, לא ביאר רמב"ם שדם שמצאה אישה בפנים בלא הרגשה מטמאה מהתורה. המפרשים נדחקו ושלחו להלכה ה בפרק ה:

דם הבא מן החדר כולו טמא. חוץ מדם טוהר, שהתורה טיהרתו, ודם קושי כמו שיתבאר. ודם העלייה, כולו טהור--שהוא כמו דם מכה שבמעיים או בכבד או בכליה וכיוצא בהן. ודם הנמצא בפרוזדוד--אם נמצא מן הלול ולפנים--הרי זה טמא, שחזקתו מן החדר; וחייבין עליו על ביאת המקדש, ושורפין עליו תרומה וקודשים. ואין אומרים, שמא מן העלייה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן, מן החדר.

אולם בהלכה זו קבע רמב"ם שדם מהחדר טמא, חוץ מדם טוהר ודם קושי ושדם העליה כולו טהור ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים טמא. ולפי הכלל שבהלכה א בפרק ט, הדם טמא מהתורה רק אם הרגישה האישה את ההרגשה האופינית לווסת. ואם לא הרגישה, הדם טמא רק מדברי סופרים. ואפילו אם הרגישה ומצאה דם בפרוזדוד, היא טמאה מהתורה רק אם נמצא הדם מן הלול ולפנים! אבל מן הלול ולחוץ ספק אם הוא מהעליה או מהחדר 'ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית', כמפורש בהלכה ה,ה!

הערה: רק לפרה יש לול, לאישה אין לול, לכן, אין לדיון בטומאת דם לפי מיקומו מהלול ולפנים, או מהלול ולחוץ, כל משמעות. וברור שגם הלכה זו לא מקורית.

בכמה מקומות בהם שוכתב משנה תורה, נוסף 'כמו שביארנו' אחר הקטע המשוכתב, כדי לתת רושם של אמינות. ראה 'תערובת חמץ בשאינו מינו בפסח' (ראה קישור) גם כאן אין ביאור לקטע השני של הלכה א בפרק ט לפני פרק זה!

אך ההוכחה החותכת שהקטע השני של הלכה א בפרק ט, אינו מקורי יש בהלכה ט,ב, בה נאמר:

ב. ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה, או על בגדיה, אף על פי שלא הרגישה, ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם--הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה; וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא.

לפי הלכה זו, הרואה כתם דם על בשרה טמאה מדברי סופרים, כמו המוצאת דם לפנים בבשרה בלא הרגשה, מכאן שגם המוצאת דם לפנים בבשרה טמאה רק מדברי סופרים ולא מהתורה, פשוט והחלטי!

בזה הוכח שהאמור בקטע האחרון של הלכה ט,א לפיו אישה שמצאה דם בפרוזדור, אף על פי שלא הרגישה, טמאה מהתורה! נוגד את ההגיון הכללי וההלכתי, אינו נכון ואין ליחסו לרמב"ם. יש להתעלם ממנו ויש להדגיש זאת בהערה להלכה ט,א.

עברתי על שיקולים אלה עם הרב פרופסור דניאל הרשקוביץ הנ"ל, ובסוף הדיון אמר הרב שברור שהקטע:

ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד--הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

לא נכתב על ידי רמב"ם!

באמור למעלה מוכח שההלכות המחייבות בדיקה פנימית, מבוססות על דעה שדם שנעקר מהרחם מטמא את האישה לפני יציאתו. לפי קביעה זו כל הנשים ספק טמאות מהתורה ואינן יכולות להפסיק לטהרה בבדיקה פנימית, כי מיד אחר בדיקה פנימית נקיה יכול להות ששוב עקר דם מהרחם וטימאה.

הרי זה אבסורד, שנובעת ממנו הדרישה לבדיקה הפנימית שאין בה כל תועלת לתוספת טהרה! אלא רק הטרדה ונזק. לכן אין להתייחס אליה, אלא לקבוע שהפסק טהרה נעשה רק בקינוח.

ומובן, שכל ה'הלכות' הדורשות בדיקה פנימית להפסק טהרה, אינן מקוריות.

נספח א:

על מניעי ההתנגדות, כתב ר' ששת בן יצחק בנבנישתי, בחיי רמב"ם, לחכמי לוניל:

...בהיותי באנדלוס אחרי שהגיע החבור הנקרא: "משנה תורה" אליהם, שמעתי אחד הרבנים משופטיהם - איני רוצה להזכיר שמו - היה מגמגם ואומר: "מה ידע זה ולא נדע? ואחרי שאינו מביא ראיות מדברי חכמי התלמוד לדבריו - מי ישמע אליו? הלא טוב לנו בתלמוד ובהלכות (של אלפסי) ומה לנו ספריו?..." וכן עוד כהנה וכהנה. ואני ידעתי והבינותי מאז (כנראה צ"ל מאד) לבבו: כי לפני הגיע חבור "משנה תורה" לארצות ספרד היתה קריאת ההלכות (של אלפסי) וכל שכן התלמוד נפלא ונשגב בעיני יושביה, כי לא הבינו אותם והשופט ההוא היה דן יחידי לרצונו ואין חולק עליו - כי לא היו יודעים אנה נוטה הדין, וכולם היו צריכים וזקוקים להוראותיו. ועתה בראותם את י"ד ספרי החיבור והתבוננו בו כל יודעי לשון הקודש ויחלו לחזות בנועם סדר המצוות והכתוב בספר "המדע" מהמוסרים והחכמות (מן האמיתות הנצחיות) - נפקחו עיניהם ויכתבו הספרים (העתיקום) כל אחד לעצמו. ויאספו זקנים עם נערים וכל יודעי ספר מהם ללמוד הליכותיהם ולהבין משפטיהם. והנה רבים ידרשו בהם (הם מתענינים בחבורו של הרמב"ם) ו"עד האלוהים יבוא דבר שניהם". (כלומר: גם אלה שאינם רבנים - דיינים ואין התורה אומנותם, גם הם מבינים כעת ע"י החבור להכריע בין חכמים מתנצחים בדין תורה ודבר הלכה; גם לבקר אחרי הוראות הדיינים ולחוות דעתם). וכראות הדיינים השופטים, אשר זה הכסיל אחד מהם, כי כן - גדלה קנאתם ובערה חמתם ויבקשו להטות לב המחזיקים בתורת משה, נר המערבי הנותן לכל ישראל אורה, לסור מדרכו הישרה".

(מתוך "מונטסשריפט" שנת 1876 עמ' 512-511, שצוטט במבוא לאיגרת תחיית המתים שכתב הרב מרדכי דב רבינוביץ בהוצאת רמב"ם לעם, עמ' רמ"ב).