בירכת יצחק ליעקב

איך להבין שהסכים יעקב, בהוראת רבקה אימו, להוליך שולל את אביו התמים, הזקן והעוור, שהוא עשו כדי לגרום לו לברכו במקום את עשו?

יובהר שהתנהגות רבקה ויעקב הייתה, הוגנת, הגיונית ומחוייבת ההלכה, ולטובת הכל, כיצד? נתבונן בנקודות הבאות:

א. יצחק אמר לעשו, 'בא אחיך במרמה וייקח ברכתך'. אפשר לקחת כסף במירמה, אך אי אפשר לקחת ברכה במירמה, כי היא בידי הקב"ה. לו ברך יצחק את עשו, לא היתה חלה עליו הברכה, גם לו לא מכר את הבכורה, כי לא היה ראוי לברכה, המברך יכול לטעות, לא ה' שהברכה מאיתו!

ב. רבקה סבלה מאד בהריונה, שנאמר (בראשית כה,כב-כג):

ויתרוצצו הבנים, בקרבה, ותאמר אם כן, למה זה אנוכי; ותלך, לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאומים, ממעייך ייפרדו; ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר.

והבינה מראש, שיעקב יעלה על עשו. אף ראתה את התנהגות שני בניה וידעה שאין עשו ראוי לבכורה, אלא יעקב.

ג. עשו מכר את בכורתו ובכך וויתר על התפקיד החשוב והמכובד של הבכור, שייצג את המשפחה בפני הבורא, ומי שמוותר על תפקיד זה, בגלל נזיד עדשים, אינו ראוי לו. אכן עשו לא היה ראוי לייצג את המשפחה בפני הבורא, שהרי מכר את בכורתו ואף בז לה ויותר מזה, לפי המסורת היה עשו פושע, שהרי רצה להרוג את אחיו על שקיבל את הראוי לו.

ד. עשו לא האמין שברכת יצחק ליעקב תתקיים. כי לו האמין, היה מבין שלא יוכל להרוג את יעקב, כי לפי הברכה אמור יעקב להיות גביר לו. כוונתו להרוג את אחיו, על קבלו את הברכה, למרות שמכר לו את הבכורה ואיתה את הברכה, מוכיחה שהיה עשו רמאי ורשע.

ה. יעקב אמר לאימו 'והייתי בעיניו כמתעתע ולא מתעתע. שהרי הברכה מגיעה לי. עשו אמר לאביו שיעקב רימהו פעמיים, לקח את בכורתו ולקח את ברכתו, והרי את בכורתו מכר ולכן הגיעה ברכת הבכור ליעקב. בטיעון זה הוכיח עשו חוסר הגינות.

ו. יצחק אמר ליעקב 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך' מתרגם אונקלוס 'בחוכמתא' וכן הוא מתרגם את הנאמר באחי דינה: 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו, אשר טמא את דינה אחותם.' התורה מתרצת ונראה שאף מצדיקה את הטעיית חמור באמירה 'אשר טמא את דינה' ותרגם אונקלוס 'בחוכמתא'. וכאמור, כסף אפשר לקחת במירמה, אך אי אפשר לקחת ברכה במירמה, כי היא בידי הקב"ה. כאן, כמו בהרבה מקומות אחרים, מוכח שהולכת שולל כדי למנוע פגיעה במוליך השולל, מוצדקת ונחשבת חוכמה.

ז. יצחק, היה איש חכם וישר מאד, שהאמין שיש לעשות את הוראת הבורא בלא תנאי, ולכן לא התנגד שבמצוות ה', יעלהו אביו לעולה! אלא שתמימותו, לא יכול להעלות בדעתו שיתכן שעשו מטעהו.

ח. רבקה רצתה למנוע את יצחק מלברך את עשו, למרות שלו ברך יצחק את עשו, לא היית הברכה חלה עליו. כי ידעה שלבסוף תיוודע ליצחק שחיתות עשו ואז יהא צערו על ברכו אותו כבד מנשוא. אך ידעה, שלא תוכל לשכנעו שעשו לא ראוי לברכה, לכן החליטה לזעזעו על ידי הטעייה פשוטה, כדי להמחיש לו עד כמה קל להטעותו, שאז יהיה מוכן לו לקבל שעשו הטעהו שנים רבות, בהתחזו לירא א-להים, בעודו אדם רע.

רבקה הצליחה בהטעייה וכפי שקיוותה, הבין יצחק שרבקה ויעקב הטעוהו לטובתו, שהרי אין תועלת להטעות בדבר שיתגלה כעבור שעה קלה, כשיחזור עשו מצידו ולכן ברור שכוונתם הייתה להעמידו על המציאות. לכן חרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, על שהוטעה שנים רבות לחשוב שעשו אדם הגון, ולא ידע על חטאיו כדי להוכיחו ולהחזירו למוטב כשהיה צעיר וברשותו, ונמצא כמחטיאו. כי 'הרואה בנו בתרבות רעה, ואינו ממחה בידו והואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש, ונמצא כמחטיא אותו' (הלכות תשובה ד,ג). אמנם לא ידע יצחק על חטאי עשו, אבל זה לא פטר אותו מאחריות להתנהגות בנו. היה עליו לבדוק! אף הבין יצחק באותו מעמד, שהברכה מגעת ליעקב, לכן לא גער בו ולא ברבקה, אלא הוסיף מיד, לאישור ברכתו ליעקב: 'גם ברוך יהיה'.

והקב"ה בכבודו ובעצמו מאשר: 'בני בכורי ישראל'

חשוב לציין שכאשר נודע לרבקה שעשו מתכנן להרוג את יעקב, שוב לא ספרה על כך ליצחק למנוע מלצערו וביקשתו לשלוח את יעקב חרנה לישא אישה ואת זאת קיבל מיד כי היו בנות כנעת 'למורת רוח ליצחק ולרבקה' (בראשית כו,לה).

יש להבין שהולכת שולל פסולה כאשר נועדה להשיג את האסור למוליך השולל. אולם אין הולכת שולל פסולה כשיא מיועדת למנוע פגיעה במוליך השולל. לכן נכון עשו רבקה ויעקב להבטיח את זכות יעקב לקבל את ברכת אביו כבכור וכראוי לתפקיד זה ועזרה רבקה בכך גם ליצחק שלא היה רוצה לברך את עשו בברכה שאינו ראוי לה. ואכן הקב"ה ויצחק עצמו אשרו את הבכורה והברכה ליעקב. הטעיית יצחק הייתה לטובתו ולטובת בניו והייתה לא רק מותרת, אלא מצווה.

כדי לדעת מתי השקר מותר ומולץ, מתי הוא מצווה ומתי הוא חובה נתבונן בהוראות חכמינו ובשקר של גדולי ישראל במצבים שחייבו לשקר, דוגמאות:

אמרו חכמים (בבא מציעא כג,א-ב):

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דשנו במיליהו במסכת, ובפוריא ובאושפיזא.

פירוש: במסכת, אם אדם שואל אותך שאלה בלימוד מסכת, לא כדי להבין את המסכת, אלא כדי לדעת אם אתה יודע את התשובה, אתה יכול לאמר שאינך יודע, משום צניעות. בפוריא היא מיטה, אם שואלך אדם אם שכבת במיטה מסויימת, יכול אתה לאמר שלא, גם אם שכבת בה, שמא תראה בה שיכבת זרע, כלומר משום צניעות הפרט. באושפיזא, בהכנסת אורחים, אם שאלך אדם איך קיבלוך כאורח אצל פלוני, יכול אתה למעט בתאור רמת הארוח כדי שלא יעוטו עליו אורחים.

מעשי אבות (בראשית יב,יג):

אמרי נא אחותי את--למען ייטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך.

כי לו ידעו המצרים ששרה אשת איש, לא היו נמנעים מלקחתה, אלא היו הורגים את אברהם ואחר כך לוקחים אותה. ולכן אמירת אברהם 'אחותי היא, לא הזיקה לשרה, אלא רק מנעה פגיעה אפשרית באברהם. וחזר אברהם על הטעיה זו לגבי אבימלך וגם יצחק נהג כך לגבי אבימלך. ולא בקרו חכמינו את אברהם ולא את יצחק על כך, אף לא המפרשים המאוחרים, חוץ מרמב"ן שלדעתו אמירת אברהם על שרה 'אחותי' חייבה אותנו להשתעבד במצרים, אך אין הגיון ולא הגינות בדבריו!

והורה ה' למשה (שמות ג,כב):

ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה, כלי כסף וכלי זהב ושמלות; ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, וניצלתם את מצריים.

שאילה בכוונה לא להחזיר את הנשאל, היא שקר. אך המצרים גזלו את ישראל שנים רבות בהעבדת ישאל כבפרך בלא שכר. בשאילה זו הצילו ישראל חלק מהחוב הרב של המצרים לישראל.

כשהורה ה' לשמואל (שמואל א טז,א-ב):

ויאמר ה' אל שמואל, עד מתיי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל; מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי--כי ראיתי בבניו לי, מלך. ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני; ויאמר ה', עגלת בקר תיקח בידך, ואמרת, לזבוח לה' באתי.

שמואל נשלח למלא מצוות ה' וחשש, בצדק, ששאול יהרוג אותו על כך, על כן הורה לו ה' לאמר שלזבוח לה' בא. עובדה זו מוכיחה שכך נכון לנהוג בנסיבות כאלה.

ועוד, אמר דוד ליונתן (שמואל א כ,ו):

אם פקוד יפקדני, אביך ואמרת, נשאול נשאל ממני דויד לרוץ בית לחם עירו--כי זבח הימים שם, לכל המשפחה.

שמואל א כ,ז אם כה יאמר טוב, שלום לעבדך; ואם חרה ייחרה, לו--דע, כי כלתה הרעה מעימו.

כשברח דוד משאול והגיע לנוב (שמואל א כא,ב-ג):

ויבוא דויד נובה, אל אחימלך הכוהן; ויחרד אחימלך לקראת דויד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש, אין איתך. ויאמר דויד לאחימלך הכוהן, המלך ציווני דבר, ויאמר אליי איש אל יידע מאומה את הדבר אשר אנוכי שולחך, ואשר ציוויתיך; ואת הנערים יודעתי, אל מקום פלוני אלמוני.

דוד רצה שיוכל אחימלך לאמר לשאול שלא ידע שדוד בורח משאול כדי של יענישו, שאול לא קיבל והרג את כהני נוב.

שאול בא בטענות אל מיכל ביתו (שמואל א יט,יז):

ויאמר שאול אל מיכל, למה ככה רימיתיני, ותשלחי את אויבי, ויימלט; ותאמר מיכל אל שאול, הוא אמר אליי שלחיני למה אמיתך.

וכשברח דוד משאול אל אכיש מלך גת ושאלו אכיש (שמואל א כז,י-יב):

ויאמר אכיש, אל פשטתם היום; ויאמר דויד, על נגב יהודה ועל נגב הירחמאלי, ואל נגב, הקיני. ואיש ואישה לא יחייה דויד, להביא גת לאמור--פן יגידו עלינו, לאמור: כה עשה דויד, וכה משפטו, כל הימים, אשר ישב בשדה פלשתים. ויאמן אכיש, בדויד לאמור: הבאש הבאיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם.

השקר אסור כשהוא נועד לביצוע עבירה, אך הוא מצווה משום דרכי שלום ואף חובה, כדי להציל את המשקר מפגיעה בחייו, או בחיי אחר. בתורה יש דוגמה של שקר בלא דברים. תמר כלת יהודה שקרה בהתחפשה לקדשה ונכון עשתה, כדי לעמוד על זכותה לעיבור ואף יהודה אישר זאת, שנאמר 'צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני' (בראשית לח,כו).

על שקר בלי לדבר, חלים אותם איסורים או הוראות, כמו על שקר מפורש. למשל העובר במסלול הירוק של המכס בשדה התעופה למרות שיש לו טובין להצהיר, משקר.

ויותר מזה, אסור לאדם לשקר, אפילו כדי להשיג את המגיע לו, אם לפי החוק אין לו ראיות לכך, שכך מסופר בהלכות עדות יז,ו [ה], כתב רמב"ם:

תלמיד שאמר לו רבו, יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר, מנה לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד, לך והצטרף עימו--אם נצטרף, הרי זה עד שקר. [ו] אמר לו בוא ועמוד עם העד, ולא תעיד, אלא כדי שיראה הלווה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים, ויודה מעצמו--הרי זה אסור לו לעמוד ולהיראות שהוא עד, אף על פי שאינו מעיד. ועל זה וכיוצא בו נאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

ולא ירמה אדם אך את עצמו, כיצד?

לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטז, אי אפשי לבוא על הערווה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. ספרא סוף פרשת קדושים

מותר ואף מצווה לשקר לאדם לטובתו, כיצד (סנהדרין ו,ב)?

אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנאמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון

למשל, כשידע על שני אנשים שרבו ואינם מדברים זה עם זה, היה הולך מאחד לשני ומוסר לו שחבירו מצטער ובוש על שהרגיזו ורוצה לפייסו ולא יודע איך. וכשהיו נפגשים יו נולים איש בזרועות חברו.

בהלכות ביכורים ח,יא יש המלצה להטעות את עם הארץ לטובתו, לבל יגע בחלה ויטמאנה:

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושין עיסת החולין בטהרה. כיצד: מגבל העיסה זה החבר, ומפריש ממנה כדי חלתה; ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה, שאין מקבלין טומאה. וכשיבוא עם הארץ--נוטל את שתיהן, את העיסה ואת החלה; ואומרין לו היזהר שלא תיגע בחלה, שלא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה, משום כדי חייו של מגבל.

'כדי חייו של מגבל' פירוש, כדי שתהיה פרנסה למגבלי עיסה בטהרה ומטעים את עם הארץ לטובתו.

בהקדמה לפירוש המשנה כתב רמב"ם:

חכמים ע"ה היו מסתירים זה מזה סתרי תורה, וספרו שאחד החכמים מזדמן עם אנשים שהיו בקיאים במעשדה בראשית והוא הוה יודע מעשה מרכבה, אמר להם למדונימעשה בראשית ואלמדכם מעדה מרכבה נענו לו, לאחר שלמדוהו מעשה בראשית נמנע מללמדם מעשה מרכבה. ולא עשה זאת חלילה מתוך צרות עין או שרצונו להתגדל עליהם, כי המדות האלה מגונות אפילו לאחד השפלים שבעם, כל שכן לאנשים הגדולים, אלא עשה זאת מפני שראה עצמו ראוי ללמוד מה שבידם ולא מצאם ראויים ללמוד מה שבידו, ולמד על ענין זה ממאמר שלמה דבש וחלב תחת לשונך...

יש דברים, טובים כשלעצמם, כדבש וחלב, אבל אין להוציאם מתחת הלשון, להשמיעם למי שלא ראוי לשומעם, לא יבינם נכון ועלולים לשבש את דעתו.

לסכום (שבת נה,א):

אמר רבי חנינא חותמו של הקב"ה אמת

ואם יתבונן אדם בכנות בצרות הבאות על עמנו, יווכח שכולן נגרמו מחוסר יושר ו/או חוסר התחשבות. ולסיום נזכור את מה שנאמר בתהילים פה,יב-יג

אמת מארץ תצמח; וצדק, משמיים נשקף.

ואז גם:

ה, ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה.