עם ישראל במדינתו תחת איום כבד להשמדה, כיצד נסיר את האיום?
אפשר ללמוד מארועי העבר על הצפוי בעתיד, דוגמה לכך שיטות תחזית מזג האויר, כיצד?
כבר שנים רבות נעשים רישומים של מזג האויר במקומות רבים בעולם, באותו זמן, ומרוכזים במחשב. כאשר רוצים לצפות מזג אויר מיום מסויים ליום שאחריו, מחפשים במחשב יום, שבו היו נתוני מזג האויר בעולם, או לפחות, בחלק הארץ שבו רוצים לצפות את מזג האויר, קרובים ביותר לנתוני היום שבו רוצים לצפות את יום המחר ורואים מה היה מזג האויר ביום שאחריו.
בדומה לכך אפשר לצפות את עתידנו הקרוב על סמך ארועי העבר. רמב"ם, גדול חכמי ישראל, לפחות מימות התלמוד עד ימינו, בדק את הקשר בין מצבו המדיני חומרי של עם ישראל לבין עשותו רצון ה', או המרותו את רצון ה', וכך כתב:
וזה גם כן תועלת גדולה, רצוני לאמר: היות השמיעה (בקול ה' ועשיית רצונו) מתקנת עניני עולמות (מבטיחה טוב לעושי רצונו), והמרי (המריית רצון ה') מפסידם (מביאה אבדן על עוברי רצונו). וכבר זכר בתורה שהוא מופת מתמיד, רצוני לאמר: תקון הענינים עם העבודה והפסדם עם המרי. אמר: 'והיו בך לאות, ולמופת ובזרעך עד עולם' (דברים כח, מו). ומפני זה אמרו אין מזל לישראל, רצו לאמר שתקונם והפסדם אינם לסיבה טבעית ולא על מנהג המציאות, אלא נתלה בעבודה ובמרי (בעשיית רצונו או בהמריית רצונו) - וזה אות יותר גדול מכל אות. (סוף איגרת תחית המתים)
בסוגרים שיכתבתי את העברית שבתרגום האיגרת מערבית, לעברית של ימינו.
ואכן, כדברי רמב"ם, כך היה בכל שנות קייומנו כמפורש בתורה ומאושר בנביאים, בכתובים ובדברי רמב"ם הנ"ל.
יהושע, בפרק כג' פסוקים יד-טז, הדגיש לפני מותו, שהתקיים כל הטוב שהבטיח ה' לישראל, והזהיר שכך יתקיים גם כל הרע אם יסור ישראל מאחרי ה':
והנה אנוכי הולך בדרך כל הארץ וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלוהיכם עליכם, הכל באו לכם, לא נפל ממנו דבר אחד. והיה כאשר בא עליכם כל הדבר הטוב אשר דבר ה' א-לוהיכם אליכם, כן יביא ה' עליכם את כל הדבר הרע עד השמידו אותכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' א-לוהיכם. בעוברכם את ברית ה' א-לוהיכם אשר צוה אתכם והלכתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר נתן לכם.'
יש לשים לב שקטע זה בדברי יהושע דומה מאד לפרשה השניה של קריאת שמע, בתוכן ובסגנון.
כארבע מאות שנה אחרי יהושע, ברך שלמה את כל קהל ישראל לאחר השלמת בית המקדש, ואישר גם הוא, בבטוי דומה, שנתקיים בנו כל הטוב (מלכים א, ח', נו):
ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו
אחרי חורבן בית ראשון, אישר הנביא דניאל שהתקיימו כל הבטחות התורה והנביאים בדיוק מופתי (דניאל ט,יא):
וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקולך ותיתך עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד הא-לוהים, כי חטאנו לו. ויקם את דברו אשר דיבר עלינו ועל שופטינו אשר שפטונו--להביא עלינו רעה גדולה... כאשר כתוב בתורת משה, את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חילינו את פני ה' א-לוהינו לשוב מעוונינו ולהשכיל באמיתך
כאלף שנים אחרי מתן תורה וצוואת יהושע, אישר עזרא שבעוזבנו את דרך ה' התקיים בנו כל הדבר הרע, כאזהרת התורה ויהושע (עזרא, ט', ו-ז).
ואמרה א-לוהי בושתי ונכלמתי להרים אלוהי פני אליך, כי עוונותנו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה, ובעוונותינו נתנו אנחנו מלכנו כוהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובביזה ובבשת פנים כהיום הזה.
וכיוון שמצבנו החומרי - מדיני, תלוי בתנהגותנו הערכית- מוסרית בדייוק מופתי, וזה 'אות יותר גדול מכל אות', אם באה עלינו צרה נדע בביטחה שהיא בגלל מעשינו הרעים, ומצווה עלינו לבדוק את מעשינו ולשוב אל ה' ועל כך כתב רמב"ם בהלכות תעניות (פרק א, א-ג):
א. מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם--והרעותם, בחצוצרות" (במדבר י,ט)--כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו.
ב. ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם. ככתוב 'עוונותיכם הטו לבבכם' וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.
ג. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב: 'והלכתם עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי' כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי.
באו עלינו צרות רבות על רובן לא זעקנו ולא הרענו, אלא ייחסנון לקרי, או לכל גורם אחר חוץ מלעצמנו. כי סרבנו להכיר ולהודות שחטאנו.
בימי הנביא מיכה חטאו דייני ישראל, אמר רבי יוסי בן אלישע, בהסתמכו על הנביא מיכה:
תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם, לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה, ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו לאמור, הלוא ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג,ט-יא). רשעים הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם. אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם לפיכך מביא הקב"ה עליהן ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר (ישעיהו א) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וגו' אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר (ישעיהו א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. (בבלי, שבת קלט,א).
ואכן התקיים 'בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער'.
דור החורבן שלא הבינו, או לא רצו להודות שבעוונותיהם נענשו וניסחו את המשל המביש 'אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה' שמשמעו האבות חטאו ולא נענשו, אבל בניהם, שלא חטאו נענשו. משל לא הוגן ולא הגיוני זה, היה נפוץ בעם בחורבן בית ראשון. ירמיהו הנביא תאר באיכה את טענת העם לפי משל זה (איכה ה,ז):
אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו
ירמיהו, כמובן, התנגד למשל לא הוגן ולא הגיוני זה וניבא שלעתיד (ירמיהו לא,כח-כט):
בימים ההם לא יאמרו עוד, 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. כי אם איש בעוונו ימות: כל האדם האוכל הבוסר, תקהינה שיניו
כלומר כל החוטא יענש ולא אחר.
בספר יחזקאל, פרק יח כולו עוסק בנושא, אביא כמה קטעים שיבהירו את גישתו:
ויהי דבר ה' אליי לאמור, מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמור: אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה. חי אני נאום יי' א-לוהים, אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה בישראל. הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן, לי הנה, הנפש החוטאת היא תמות...
בהמשך דבריו אמר יחזקאל משל: אב רשע הוליד בן שראה -
... את כל חטאות אביו אשר עשה; ויראה, ולא יעשה כהן... מעני השיב ידו, נשך ותרבית לא לקח--משפטיי עשה, בחוקותיי הלך: הוא, לא ימות בעוון אביו, חיה יחיה! אביו כי עשק עושק, גזל גזל אח, ואשר לא טוב עשה, בתוך עמיו; והנה מת בעוונו. ואמרתם, מדוע לא נשא הבן בעוון האב?! והבן משפט וצדקה עשה, את כל חוקותיי שמר ויעשה אותם--חיה יחיה! הנפש החוטאת, היא תמות, בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן--צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה! ואמרו בית ישראל לא ייתכן דרך אדוניי: הדרכיי לא ייתכנו? בית ישראל, הלוא דרכיכם, לא ייתכן! לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל, נאום, אדוניי ה':
המשל קשור בנושא שכר ועונש שהתקשו בו נביאים וחכמי ישראל. הנביא ירמיהו טען בפני ה' (ירמיהו יב,א-ב):
צדיק אתה ה', כי אריב אליך אך משפטים, אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד. נטעתם, גם שורשו ילכו, גם עשו פרי...
ירמיהו לא כתב אם קיבל תשובה מה' ומה היתה התשובה שקיבל, אך ככלל, כאשר אנו מתקשים להבין את אשר נראה לנו כחוסר צדק בעולם, נזכור את דברי קוהלת ה,ז:
אם עושק רש וגזל משפט וצדק, תראה במדינה--אל תתמה על החפץ: כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.
ובמיוחד את דברי רמב"ם המאירים בפירושו למשנה ז בפרק ט בברכות, שם כתב:
...כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש ... שיש (בה) סתירות הרבה במקראות וכן במאמרי חכמים. אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק: 'כי כל דרכיו משפט'(2). ונקודת הצדק בזה אין כוח באדם להשיגה, כמו שאין בכח השכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו יתעלה שאין בכח תבונתנו להשיג חכמתו וצידקו בכל שעשה ויעשה, והוא אמרו: 'כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם' (ישעיהו נה,ט). לכן סמוך על העיקר הזה ואל תטריד עצמך לחקור בענין זה, לפי שכל מי שחקר בענין זה מאנשי אמונתנו וזולתם לא השיג גדולות, אלא נשאר כמו שאומרים עליהם השלום צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בענין זה איזה דמיון והרצאת דבר מה שנדמה כראיה ואינו כן אם תיטיב להתבונן...וכו'.
אין אנחנו מבינים מדוע נולדים תינוקות עם מומים, מדוע נספים תינוקות במחלה, בתאונה, או במלחמה, מדוע דרך רשעים צלחה. מדוע צדיקי עולם, למשל עשרת הרוגי מלכות, סובלים. נראה שספר איוב נועד להסביר שצדיק עלול לסבול, לא מפני שחטא ושאין ליחס לאדם סובל חטאים, כפי שייחסו חברי איוב לו.
אולם כשמדובר בעמים אפשר - לראות את מידת הצדק, שנאמר (תהילים צד,ט-י):
הנוטע אוזן, הלוא ישמע; אם יוצר עין, הלוא יביט. היוסר גויים, הלוא יוכיח: המלמד אדם דעת.
לא נאמר 'היוסר אדם הלא יוכיח', אלא 'היוסר גויים הלא יוכיח', כי לגבי הפרט איננו יודעים את מצפוניו ולא יכולים להסיק מסבלו שאינו הגון, למשל עשרת הרוגי מלכות, ויש גם יסורי אהבה והמשל של איוב אולם לגבי גויים עם שלם, ידוע על שאיפותיו ומפעליו ואת הארועים שפקדוהו ואפשר לראות את מוסר ה' לגויים. ראינו עליה לגדולה הסתאבות ונפילה וקייום 'משגיא לגויים ויאבדם' (איוב יב,כג).
מנסחי המשל 'אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תיקהינה', היו דייני ישראל החטאים שלא רצו להכיר שהם גרמו לחורבן. נוח היה להם להטיל את האחריות לכך על הדורות הקודמים, אך זו מירמה חמורה שעליה אמר הקב"ה לירמיהו (ט,ה):
שבתך בתוך מרמה, במרמה מיאנו דעת אותי, נאום ה'.
אדם נוטה להטיל את האחריות לצרות שבאות עליו על אחרים, או ליחסה לגזרה ו/או למקריות, כפי שנהגו דייני ישראל בדור השואה. לפי המסופר במלכים, היתה ביהודה פחות עבודה זרה, פחות גילוי עריות ופחות שפיכות דמים מאשר בישראל. אך עונש יהודה, על אותם פשעים. היה חמור מעונש ישראל, כי לישראל לא היה ממי ללמוד על חומרת מעשיה למרות שהוזהרנו בתורה ובדברי הנביאים שחטאים אלה יביאו חורבן וגלות. אבל יהודה ראתה, שכדברי התורה והנביאים, פשעי ישראל, הביאו לחורבן הארץ וגלותם יושביה, אך לא יראה יהודה וחזרה על פשעי ישראל. חומרת עוון החוזר על עוונו, או על עוון אחרים למרות שידע את עונשם, גדולה מאחריות החוטא לראשונה, שלא היה לו ממי ללמוד. את העקרון הזה הסביר פשוט ונפלא הנביא ירמיה בפרק ג, בפסוקים ו-יב:
ויאמר ה' אליי בימי יאשייהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל; הולכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם. ואומר, אחרי עשותה את כל אלה אליי תשוב ולא שבה ותרא בגודה אחותה יהודה וארא (נ"א ותרא, יותר נכון 'א' ו'ת' דומות מאד בכתב עברי קדום) אודות אשר נאפה משובה ישראל, שילחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה ולא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותיזן גם היא. והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ; ותנאף את האבן ואת העץ... ויאמר ה' אליי, צידקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה...
ירמיהו בשם ה', מסביר מדוע התיחס ה' אל ישראל כ'משובה' ואל יהודה כ'בוגדה', למרות שנעשו ביהודה פחות עבודה זרה, פחות גילוי עריות ופחות שפיכות דמים. כי אדם נענש לפי מידת אחריותו למעשיו. אחריות החוזר על עוונו למרות שנענש עליו, גדולה מאחרייותו לחטאו בראשונה, בטרם הבין את הצפוי לו. לכן התיחס ה' ליהודה כבוגדה, כי חזרה על עוונות ישראל, למרות שראתה שחרבה ישראל וגלתה מעל אדמתה כעונש על חטאיה, חזרה יהודה על אותם חטאים ועמה הוגלה. לכן, בעוד שהתיחס ה' לחטאי ישראל, כשובבות, כי לא חזתה ישראל את תוצאות חטאיה. אבל יהודה ידעה למה הביאו חטאי ישראל ולא יראה וחזרה עליהם. לכן לחטאי יהודה יחס ה' חומרה יתירה וכינה את יהודה בוגדה.
עונש החוזר על עוון שנענש עליו, או אף על עוון אחרים שידע את עונשם ולא ירא, וחזר על עוונם, חמור יותר מעונש החוטא לראשונה. בהתאם לעקרון זה יש להבין את הודעת ה' שהוא 'פוקד עוון אבות על בנים...'. פוקד, כלומר זוכר (או סופר) (1) לבנים שחזרו על פשעי אבותם למרות שידעו את עונש אבותם על פשעים אלה ומענישם ביתר חומרה על פשעיהם, אך לא על פשעי אבותם.
וכך פירשו פיסקה זו חז"ל (ברכות ז,א):
כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב (דברים כד) ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן לא קשיא: הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם
גם במסכת סנהדרין, בתלמוד הבבלי, חוזרים חז"ל על פירושם עם הוכחה נוספת, שרק על חטאיהם נענשו הבנים, שחזרו על עוונות אבותם, למרות שידעו את עונש אבותם, ולכן נחשבו להם עוונות אבותם שחזרו עליהם חמורים יותר, משנחשבו, אותם עוונות, לאבותם. אך נדגיש לא נענשו הבנים על חטא אבותם, אלא רק על עוונם הם. ושואל התלמוד (סנהדרין כח,א):
והכתיב פוקד עון אבות על בנים, התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן כדתניא (ויקרא כו) ואף בעונות אבותם אתם ימקו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר כשאוחזין, או אינו, אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר איש בחטאו יומתו, הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.
והוסיפו בהמשך, כדי להוציא מידי ספק שאין אדם נענש על חטא של אדם אחר (סנהדרין כח,א):
ולא? והכתיב (ויקרא כו) וכשלו איש באחיו (חז"ל הבינו בביטוי זה=) איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה, התם שהיה בידם למחות ולא מיחו (הסוגריים שלי, א. לוי)
לא נענש 'איש בעוון אחיו', אלא כל אחד בחטאו. גם אלה שלא חטאו, בעוון הנדון, נענשו על שלא מיחו באלה שביקשו לחטוא ונחשב להם כאילו החטיאום. כי 'כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין רבים בין יחידים, ולא מיחה, אלא יניח אותן בכשלונן' (הלכות תשובה ד,א), נמצא כמחטיאם.
גם בירמיהו מצאו הטוענים שבנים נענשים בעוון האבות, תמיכה שהרי נאמר בו (ירמיהו לב,יח):
עושה חסד לאלפים, ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם אחריהם: האל הגדול הגיבור ה' צבאות שמו.
נשים לב שהפסוק בנביא דומה לפיסקה בתורה: 'עושה חסד לאלפים' בתורה, ו'עושה חסד לאלפים', בנביא, 'פוקד עוון אבות על בנים' בתורה ו'משלם עוון אבות אל חיק בניהם' בנביא. אולם כמו שקבעו חז"ל ש'פוקד עוון אבות' מתיחס רק להחמרת עונש בנים שחזרו על חטאי אבותם למרות שידעו את אשר ארע לאבותם שחטאו. לכן יש להבין את הפסוק בנביא 'משלם עוון אבות אל חיק בניהם' שמשמעו רק החמרת עונש הבנים על חזרתם על עוון אבותם ולא שמעניש את הבנים על עוונת אבותם וראיה לכך שבפסוק העוקב (ב,יט) נאמר בפירוש 'לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו' שמשמעו לכל אדם כדרכיו ולא כדרכי אבותיו, וכמודגש ביחזקאל 'הנפש החוטאת היא היא תמות, בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן--צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה!
חומרת עונש השונה בחטאו, או בחטא אחרים מודגשת גם בספר ויקרא כו,לט-מ:
והנשארים בכם יימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם איתם, יימקו. והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עימי בקרי.
לפי משמעות לשון המקרא, הוצאת פרט אחד מתוך כלל שקדם לו, מצביעה על חשיבות יתר של אותו הפרט, למשל במלכים א, יא,א, נאמר:
והמלך שלמה אהב נשים נוכרייות רבות ואת בת פרעה: מואבייות עמונייות אדומייות, צידנייות חיתייות.
ופירש רש"י:
ואת בת פרעה. אף היא מן הנוכריות, אלא שהיתה חביבה עליו מכולם, מנאה לעצמה.
וכן:
ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל.(שמואל ב ב,יז) אף עשהאל היה מעבדי דוד אלא שהיה מיוחד בהם בחשיבותו.
ויש דוגמאות נוספות. בויקרא, נאמר שהבנים ימקו בעוונם ואף בעוון אבותם איתם, זה עוון האבות, שחזרו עליו הבנים, למרות שידעו את עונש אבותם על אותו עוון. עוון זה היה בכלל עוון הבנים, אלא כיוון שחומרתו רבה יותר מעוון האבות, נמנה לעצמו.
ונאמר עוד (ויקרא כו, לט-מ,):
והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עימי בקרי.
וכי יכולים בנים להתוודות את עוון אבותם? אלא שמדובר ב'עוון אבותם איתם', בעוון האבות, שהבנים חזרו עליו. וכך יש להבין גם את דברי רבי יצחק (סנהדרין קב,א):
אמר רבי יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.
אין אנו נענשים על העגל שלא עשינו, אלא שעבודה זרה נמשכת בתוכנו כל השנים עד היום למשל ייחוס גשמות לבורא חמור, לדעת רמב"ם, מעבודה זרה. בהלכות תשובה ג,טו [ז], כתב רמב"ם:
חמישה הן הנקראין מינים: האומר שאין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג והאומר שיש שם מנהיג, אבל הם שניים או יתר; והאומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה; וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכול; וכן העובד אלוה זולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים. כל אחד מחמישה אלו מין.
תקף אותו ראב"ד וכתב:
למה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
לדברי ראב"ד 'כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה' (שרבון העולם אחד, אבל הוא גוף בעל תמונה), וקובע שהם 'גדולים וטובים ממנו' כלומר מרמב"ם ואין לקבל את הפירוש המתחסד של כס"מ בצורה אחרת, ראה <ר"י קארו>.
על כך כתב רב שמואל תנחום רובינשטין, מפרש משנה תורה בהוצאת מוסד הרב קוק:
דעה זו של רבנו, שאין לבורא תמונה ולא דמות הגוף עוררה התנגדות רבה בעולם הרבנים, ויש שרצו לגנוז את "ספר המדע" בגלל זה.
מדהים, העולם הרבני בימי רמב"ם האמין בגשמות הבורא!
אמונה זו היא עבודה זרה ולכן נחשבת חזרה על עבודת העגל שיודעים אנו שנענשו עליה ולכן עונש אותנו ה' בימינו על עבודה זרה, בחומרה יתירה, מפני שחוזרים אנו בכך, על חטאות אבותינו שיודעים אנו את עונשם. כך יש להבין את כל הפסוקים שנראה מהם שה' מעניש את הבנים על חטאי אבותיהם.
אחר החורבן באו עלינו עוד צרות רבות, שכולן היו תלויות רק 'בעבודה ובמרי'. כיצד?
לדעת הלל, התנאים והאמוראים, שלפיהם פסק רמב"ם, אסור להורות תורה שבע"פ, או לדון אלא בשכר הבטלה הניכר, כלומר שכר שאדם מקבל על ביטול מעיסוקו במלאכתו לפרנסתו, כדי לדון או ללמד. ומי שמקבל שכר שאינו שכר הבטלה נטל חייו מהעולם הבא.
בימי הביניים השתמשו דייני ישראל באירופה בכשפים, באסטרולוגיה, בהגדת עתידות לפי מעוף ציפורים ועוד, כמו הכמרים הקתולים והתדרדרו להאמין בגשמות הבורא. נכתב אז אפילו ספר בשם 'שיעור קומה' בו פורטו מידות הבורא! וכמו הכמרים דרשו דייני ישראל, שכר, שאינו שכר הבטלה, על לימוד תורה שבע"פ ועל דיינות ועברו בכך על איסור חמור של חז"ל. לפי הלל, התנאים והאמוראים חל איסור חמור לעשות את התורה קרדום לחפור בו והעובר עליו נטל חייו מן העולם (נפשו נכרתת) ושמצווה רבה לאדם המתפרנס מיגיעו. אך דייני ישראל באירופה, לא רק עשו את התורה קרדום לחפור בו, אלא, כמו כמרים כתולים, אף בזו לרב המתפרנס מיגיעו. לדוגמה רבי שלמה לוריא (המהרש"ל)) כתב:
ואמת שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו. ומסיק יותר דעוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע חכמה ומלאכה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו...
במשנה תורה אסר רמב"ם על דייני ישראל לעשות את התורה קרדום לחפור בו, להשתמש בכשפים, באסטרולוגיה ודומיהם, לכן התנגדו לו רוב דייני ישראל, כי פגע בבסיסי פרנסתם. יונה גירונדי מסר את ספר המדע וספר מורה נבוכים לכמרים לשריפה ואף בקש מהם לחסל את הכופרים היהודים ההולכים לפי רמב"ם, כמו שהם מחסלים את הכופרים שלהם. אולם ההולכים לפי רמב"ם התפרנסו מיגיעם, היו גדולים בתורה ובמדע וקידשו שם שמיים ביושרם. מתנגדי רמב"ם חששו שבני קהילותיהם ימשכו אחר הדוגמה המרהיבה של ההולכים לפי משנה תורה ואז יאלצו הם להפסיק להנות מהתורה ומאיסורי עבודה זרה ויאבדו מעמדם ופרנסתם. לכן שנאום שינאת חינם קשה ירדו לחייהם ועד היום מתנכלים להם. ראה <הנתקות פרקים ראשון ושני>.
התנהגות יונה גירונדי ומתנגדי רמב"ם גרמה גם לשריפת התלמוד ולרדיפות יהודים שהביאה לפרעות 1391 ולאינקויזיציה ב1492-. אך דייני ישראל לא ראו בכך עונש על התנהגותם המחפירה והצרות נמשכו.
בדומה להתנהגות דייני ישראל בימי הנביא מיכה, שהביאה לחורבן בית ראשון, נהגו גם דייני ישראל בתקופת השואה. בימי הנביא מיכה, טענו דייני ישראל החטאים, 'הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה' וסרבו להודות שהצרות באו להם בגלל חטאיהם, כך טענו גם דייני ישראל לפני השואה ועד היום מסרבים הם להכיר שבגלל חטאיהם, באה עליהם השואה. הם מיחסים אותה ל'קרי' (מקרה), ל'גזירה, כי 'מי מבין דרכי ה' הנסתרות', וכמובן רבים ראו את הציונים כאשמים העיקריים בשואה.
הרב יעקב יחיאל ויינברג זצ"ל, בעל 'שרידי אש', היה ראש בית המדרש האורתודקסי לרבנים בברלין שניצל מהשואה והגיע לשוויץ. הייתי סטודנט בשוויץ ושוחחתי איתו שיחות על סיבות השואה. הרב הסביר לי שהתנגדו דייני ישראל וראשי הקהילות לצאת מאירופה לפני השואה מאותם שיקולים שהתנגדו המרגלים להיכנס לארץ. ולמה התנגדו המרגלים להכנס לארץ? לפי מדרש חז"ל, חששו ש'תואבד פרנסתם' והסביר הרב שחששו שיתערער מעמדם. כי במדבר היו ראשי שבטים וידעו שבארץ יהיה שלטון מרכזי והם יאבדו את מעמדם, לכן העדיפו שהעם ישאר במדבר. וכך גם דייני ישראל באירופה, לפני השואה מנעו את יציאת היהודים מאירופה מחשש שהקהילה תתפרק והם יאבדו את מעמדם ואת מקור פרנסתם. כי רובם עשו את התורה קרדום לחפור בו, בניגוד לדעת חז"ל ורמב"ם. ואושרה דעתו אחר המלחמה כאשר אדמורי"ם עלו ארצה כשיכלו להביא את החצר והקהילה איתם.
והוסיף לי רב ויינברג 'ואל תחשוב שהמרגלים היו רשעים, בעוד שראשי הקהילות והישיבות באירופה, שהתנגדו לעליה ארצה לפני השואה, היו צדיקים. לא! המרגלים היו צדיקים, שהרי היו ראשי שבטי ישראל ומשה בחר בהם' עד כאן דבריו. ואני מוסיף, שבגלל נגיעה אישית, עשרה מתוך שנים עשר המרגלים, סרחו.
אחד מתלמידי רב ויינברג סיפר לי שערב מלחמת העולם השניה, עזבו את גרמניה בתי המדרש לרבנים רפורמים ולרבנים קונסרבטיבים ועברו לארה"ב. רב ויינברג ביקש להעביר לישראל את בית המדרש האורתודוקסי לרבנים, אך רבנים חרדים התנגדו ולא יצא הדבר לפועל. המתנגדים אבדו והוא ניצל.
שינאת ישראל בגרמניה הנאצית גברה לפני השואה, היטלר פירסם את ספרו 'מלחמתי', אינשטיין הזהיר את יהודי גרמניה שבספר תוכנית להשמדת היהודים ועזב א גרמניה. גם ז'בוטיסקי הזהיר ב1938- את יהודי פולניה כי היטלר מתכנן להשמידם, אך לעגו לו וביזוהו. דייני ישראל שכדברי ר' יוסי בן אלישע, בגללם היתה השואה, התעלמו מאזהרות ז'בוטיסקי, אינשטיין ואחרים לצאת בעוד מועד מאירופה, ורובם נספו, אף אלה ששרדו לא רצו להודות שהתנגדותם ליציאה מאירופה, גרמה לאובדן אלפי יהודים וכי התנגדות זו לא היתה מדאגה לטובת היהודים שיכלו לצאת מאירופה ולהנצל, אלא מדאגה לעצמם, כפי שהסביר בעל ה'שרידי אש'. וכמובן שלא הודו שהם בחטאיהם גרמו לשואה, כי מצב עם ישראל תלוי רק 'בעבודה ובמרי', כדברי רמב"ם.
כמו בימי הנביא מיכה שהשלו את עצמם דייני ישראל החוטאים, ואת קהילותיהם, שה' בקרבם ולא תבוא עליהם רעה, אך קבעו הנביא ורבי יוסי בן אלישע שדייני ישראל בזמנם, 'רשעים הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם' לפיכך הביא הקב"ה את החורבן. כדברי ה'שרידי אש' גם דייני ישראל שמנעו את קהילותיהם מלצאת מאירופה לפני השואה, כדי להבטיח את פרנסתם, היו רשעים.
אך גם לאחר השואה לא בדקו דייני ישראל את דרכם ולא שינו את התנהגותם שהביאה לשואה. ולכן אנו ממשיכים לסבול כפי שהודיענו ה' (רמב"ם תעניות א, א-ד):
והלכתם עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי' כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי.
כי לא יתכן שאנו, כעם, סובלים מבלי שחטאנו, שהרי כפי שקבע רמב"ם שאם אנו עושים רצון ה' טוב לנו אבל אם אנו עוברים על רצונו רע לנו ולא יתכן שיהיה רע לנו מבלי שעברנו על רצונו כי הקשר בין מצבנו החומרי מדיני לבין עשיית רצון ה' או המריית רצונו, הוא קשר מופתי, פירוש שאם אנו סובלים, זו הוכחה שמרינו את רצון ה' וחייבים אנו לבדוק במה חטאנו ולשוב אל ה'. ומי החייבים יותר מכל, בבדיקה זאת? דייני ישראל, 'שכל פורענות שבאה לעולם, לא באה, אלא בשביל דייני ישראל, כדברי רבי יוסי בן אלישע. ואכן, הוסיף ה' לנו צרות ולא הונח לנו, את מלחמת השיחרור מלחמות ההטשה, מלחמות לבנון, האינטיפדה, שואת גוש קטיף והאיום האירני. למרות כל אייומים אלה על קייומנו, לא בדקו דייני ישראל את התנהגותם, כי נוח להם בה, וממשיכים במעשיהם הרעים, בחוסר יושר אץכך הישרה יעוותו, בלקיחת שוחד, החטאת הרבים על ידי הוראותיהם לעם ללכת בניגוד להלכות משנה תחורה הנכונות בכך הביאו עלינו אסונות רבים מאז היותנו לעם. ועדיין לא קבלו דייני ישראל את האמור בתורה ואת דעת חז"ל ורמב"ם, שאם באות צרות על ישראל, הרי זו ראיה שחטאו ועליהם לבדוק את עצמם ולחזור אל ה'. הם יחסו את השואה לדרכי ה' הנסתרות, לגזירה שאין אפשרות להבינה, או לאחרים, למשל לציונים, רק לא לעצמם ולכן אינן זקוקים לבדיקה עצמית ולא שינו את דרכם.
מהתנהגות דייני ישראל בימי השואה ואחריה, נבין איך הגיע העם ביהודה להאמין שהחורבן בדורם הוא בגלל חטאות אבותם, כאמור באיכה ה,ז: 'אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו'. כביכול הם לא חטאו וטענו 'אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה'!
יום יום נוהגים אנו להתיחס לחוטאים לפי העקרון שחומרת החטא תלויה באחריותו למעשיו כיצד? כפי שאמר הנביא ירמיהו 'ויאמר ה' אליי, צידקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה... כך גם בימינו אם העתיק אחד הנבחנים בבחינה והמפקח נזף בו והודיעו שבגלל ההעתקה יופחת ציונו, ונבחן שני, לא ירא מהעונש והעתיק גם הוא ופסל המפקח את מבחנו לגמרי, כי פקד עליו, כלומר זכר לו, המפקח, שלמרות שידע שנענש חבירו על עבירת ההעתקה, לא ירא וחזר על חטא חבירו, עונשו חמור יותר!
ובהתאם לעקרון זה יש להבין את הודעת ה' שהוא 'פוקד עוון אבות על בנים...'. פוקד, כלומר זוכר ו/או סופר (1) לבנים שחזרו על פשעי אבותם ומתיחס לפשעיהם ביתר חומרה, אך מענישם רק על פשעיהם הם, לא על פשעי אבותם. נחזור לנושא בהמשך. גם יחזקאל הדגיש את חומרת עוון יהודה יחסית לעוון ישראל ופנה אליה בהאשמה (יחזקאל טז,נא):
ושומרון, כחצי חטאותייך לא חטאה; ותרבי את תועבותייך מהנה ותצדקי את אחותך בכל תועבותייך אשר עשית'.
כשאמר יחזקאל 'ושומרון, כחצי חטאותייך לא חטאה' התכווין מבחינה חומרת אחריות יהודה לפשעיה. כי פקד ה' על יהודה, כלומר זכר לה שידעה את עוון ממלכת ישראל, שהביא לחורבנה ולהגליית תושביה ולא יראה וחזרה על חטאי ישראל. לכן כינה את יהודה בוגדה, בעוד שאת ישראל כינה משובה, וקבע ה' 'צידקה נפשה משובה ישראל מבגודה אחותה יהודה'.
מה יש להסיק לגבינו היום מכל האמור? אנחנו בצרות גדולות במדינה, מוסריות, חברתיות וכלכליות. זו הוכחה שדייני ישראל לא נוהגים כראוי. אך כיוון שאפילו השואה לא שכנעה אותם לבחון א דרכם, קטן הסיכוי להשפיע עליהם לשנות את דרכם. לכן כל אחד מאיתנו ישתדל לסור מרע ולעשות טוב ככל שיוכל, כדי לזכות ולזכות את הכלל ונקוה שנהיה ראויים לרחמיו יתברך, וניוושע!
אולי לימינו אלה התכווין ירמיהו כשכתב (ירמיהו לא,כח-כט):
בימים ההם--לא יאמרו עוד, אבות אכלו בוסר ושיני בנים, תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות: כל האדם האוכל הבוסר, תקהינה שיניו.
ואם במאמר זה תרמתי לשכנע אפילו אחד מאיתנו, שהכל תלוי בעבודה ובמרי של כל אחד מאיתנו, דיי!
(1) נאמר בפסוק (בראשית נ,כד):
ויאמר יוסף אל אחיו, אנוכי מת וא-לוהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת, אל הארץ, אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקוב.
ובפסוק (במדבר ג,טו):
פקוד את בני לוי, לבית אבותם למשפחותם: כל זכר מבן חודש ומעלה, תפקדם.
(2) הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט: אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא. דברים לב,ד:
