על מצוות הצדקה

עם ישראל בארצו נמצא כעת בצרה, רבים קמים עליו לכלותו, מה עלינו לעשות כדי שהקב"ה ירצה בנו ויגאלנו? בפרשת ראה דנה התורה באחת המצוות החשובות ביותר במצות הצדקה שבזכותה עתידין ישראל להגאל. וכתב רמב"ם בהלכות מתנות עניים, בפרק י הלכות א-ג,

א חייבין אנו להיזהר במצות צדקה, יתר מכל מצוות עשה--שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה..." (בראשית יח,יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושביה, בצדקה" (ישעיהו א,כז).

ב ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה--שנאמר "והיה מעשה הצדקה, שלום" (ישעיהו לב,יז).

ג כל המרחם--מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח); וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יחוש לייחוסו--שאין האכזרייות מצויה אלא בגויים, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ,מב).

בפרשת ראה מדובר בהרחבה על חובת הצדקה ועל החינוך למתן צדקה בשמחה, כיצד? קראנו היום בפרשה (דברים יד,כב-כז):

עשר תעשר, את כל תבואת זרעך, היוצא השדה, שנה שנה. ואכלת לפני ה' א-לוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך: למען תלמד, ליראה את ה' א-לוהיך--כל הימים. וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו--כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' א-לוהיך לשום שמו שם: כי יברכך, ה' א-לוהיך. ונתת, בכסף; וצרת הכסף, בידך, והלכת אל המקום, אשר יבחר ה' א-לוהיך בו. ונתת הכסף בכול אשר תאווה נפשך בבקר ובצאן, וביין ובשיכר, ובכול אשר תשאלך, נפשך; ואכלת שם, לפני ה' א-לוהיך, ושמחת, אתה וביתך. והלוי אשר בשעריך, לא תעזבנו: כי אין לו חלק ונחלה, עימך.

בקיום המצוות הקשורות בארץ יש מחזוריות: שלוש שנים - שבע שנים - 49-50 שנים בשתי השנים הראשונות של מחזור שלוש השנים, ניתן מעשר ראשון מהתבואה והפירות ללוי, ומעשר שני מעלים בעליו לאוכלו בירושלים בשימחת החג עם הלוי הגר היתום והאלמנה. כיצד?

כמות התבואה והפירות של המעשר השני היתה גדולה מכפי שיכלו החקלאים לאכול בירושלים ברגלים, גם אם הזמינו את העני, הגר, היתום והאלמנה. כי מעשר שני הוא עשירית היבול שהספיק לכל העם לשנה שלמה ויותר. אם נניח שהיתה ארץ ישראל מדינה חקלאית מובהקת, לכל היותר היו רק מחצית מתושביה חקלאים, והרי עשירית יבול השנה מספיקה לכל העם לעשירית שנה שהיא כחמשה שבועות, כמות זו מספיקה לחקלאים, שהם כמחצית העם, לעשרה שבועות. וכמות זו היה צריך לאכול בירושלים ברגלים, כלומר בכשלושה שבועות. כמובן שאי אפשר היה לגמור כמות זו בשלושה שבועות, גם אם שיתפו את העני היתום והאלמנה. ולכן פדו את הפירות על כסף שנקרא כסף מעשר שאותו היו מעלים בכל הזדמנות שעלו לירושלים, וקונים בו כל דברי מאכל ואוכלים אותם בירושלים.

בשתי שנות המעשר הראשונות של מחזור שלוש השנים, הצטברה כמות גדולה של כסף מעשר שני. לכן, בשנה השלישית הנקראת שנת המעשר, מצווה התורה לתת מעשר ראשון ללוי, כרגיל, אבל מעשר שני ניתן כולו לעניים, שהיו מותרים לאוכלו בכל מקום כמו חולין, ולא היו חייבים להעלותו לירושלים. וכך קראנו היום (דברים יד,כח-כט):

מקצה שלוש שנים, תוציא את כל מעשר תבואתך, בשנה, ההיא; והנחת, בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עימך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו, ושבעו--למען יברכך ה' א-לוהיך, בכל מעשה ידך אשר תעשה.

בשנה שלישית זו, שנקראת שנת המעשר, היו החקלאים, בעלי השדות והכרמים מעלים לירושלים את כסף המעשר השני הרב, שנשאר משתי השנים הקודמות, וקונים בו בשר ויין, פירות וירקות, לאוכלם בשימחת החג בירושלים ושוב מדגישה התורה לשתף את הלוי הגר היתום והאלמנה בשמחת החג. כך מרגילה התורה אותנו לתת לנזקקים בטוב לב ובשמחת העליה לירושלים, שלרוב היתה זו גם שמחת העלייה לרגל.

וכשמתרגלים לתת צדקה לנזקקים מתוך שמחה, נקשרת נתינת הצדקה בשמחה, והאדם שמח בכל עת שהוא נותן צדקה.

אחרי שני מחזורים של שלוש שנים שבהם ניתן בכולן מעשר לוי, בשתיים מעשר שני ובשלישית מעשר עני, מגיעה השנה השביעית הנקראת שנת שמיטה שבה כל פירות הארץ מותרים לאכול לכל אדם, עשיר כעני. וכל חובות הכספים נשמטים, ואין הלווים חייבים להזירם למלווים, וכך נאמר בפרשתנו על שנת השמיטה (דברים טו,א-ו):

מקץ שבע שנים, תעשה שמיטה. וזה, דבר השמיטה--שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה בריעהו: לא ייגוש את ריעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנוכרי, תיגוש; ואשר יהיה לך את אחיך, תשמט ידך. אפס, כי לא יהיה בך אביון: כי ברך יברכך, ה', בארץ, אשר ה' א-לוהיך נותן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע, בקול ה' א-לוהיך, לשמור לעשות את כל המצוה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום. כי ה' א-לוהיך בירכך, כאשר דיבר לך; והעבטת גויים רבים, ואתה לא תעבוט, ומשלת בגויים רבים, ובך לא ימשולו.

עד כאן היתה מצוות מתן צדקה כרוכה בשנים, ובחגים, אחרי שבע שנים של חינוך לתת לנצרכים תוך שמחת החג, באה מצוות הצדקה לתת לנצרכים בכל עת כדי מחסורם. ומי שהתרגל לתת מתוך שמחת החג, כשהוא נותן לעני גם שלא בשמחת החג, מעוררת בו הנתינה את תחושת החג והשמחה שבמצוות העזרה לזולת.

יש מעלות במתן צדקה וכך כתב רמב"ם בהלכות מתנות עניים י,י [ז]:

שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה--זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו (מתנה) או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאול; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך.

וכך נאמר על מצוות הלוואה לנזקק (דברים טו,ז-יא):

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך, אשר ה' א-לוהיך נותן לך--לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, מאחיך, האביון. כי פתוח תפתח את ידך, לו; והעבט, תעביטנו, די מחסורו, אשר יחסר לו. הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל לאמור, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תיתן לו; וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא. נתון תיתן לו, ולא יירע לבבך בתיתך לו: כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' א-לוהיך, בכל מעשך, ובכול משלח ידך. כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ; על כן אנוכי מצווך, לאמור, פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך, בארצך.

מתחילה התורה בהמלצה לא להמנע מהלוואה ומסיימת ב'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך. בסוף שבע שמיטות, שהן 49 שנים, באה שנת היובל שהיא כמו שנת שמיטה ויותר כי נוספו בה שיחרור עבדים עבריים, וחזרת קרקעות שנמכרו, לבעליהן.

ראינו בפרשה את הוראות התורה למתן לנזקקים מתוך שמחה וטוב לב וזו מצוות הצדקה שעליה עלינו להקפיד והיא מצוות עשה החשובה ביותר. ולפני הסיום נזכיר את הפסוק שמביא רמב"ם לראייה שישראל נגאלים בזכות הצדקה:

ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושביה בצדקה" (ישעיהו א,כז).

ואין רמב"ם מדגיש שציון במשפט תפדה, כי לא בכך הוא עוסק אלא בצדקה, אולם מענין הקשר בין מפשט וצדקה. שורש המילה 'צדקה' הוא 'צדק' כלאמר, מתן צדקה הוא דבר מחוייב וצודק, וישר קשר בין 'צדק', 'צדקה', 'משפט' ו'אמת', כפי שניתן לראות בפסוקים הבאים, שהראשון בהם הוא הפסוק שמביא רמב"ם כסימן לצדיקי זרע אברהם:

בראשית יח,יט:

כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט--למען, הביא ה' על אברהם, את אשר דיבר, עליו.

ישעיהו ט,ו-ז

ויגבה ה' צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה למרבה המשרה ולשלום אין קץ, על כיסא דויד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה, במשפט ובצדקה; מעתה, ועד עולם, קנאת ה' צבאות, תעשה זאת.

ירמיהו ד,ב

ונשבעת, חי ה', באמת, במשפט ובצדקה, והתברכו בו גויים, ובו יתהללו.

הושע ב,כא

ואירשתיך לי, לעולם; ואירשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים.

תהילים עב,ב

ידין עמך בצדק;וענייך במשפט.

תהילים קיב,ה-ו

טוב איש, חונן ומלווה (צדקה) יכלכל דבריו במשפט. כי לעולם לא יימוט; לזכר עולם, יהיה צדיק.

יהי רצון שנחזור לעשות רצון ה' באמת, נקיים מצוות צדקה כראוי ונזכה לגאולת ציון ושביה במהרה בימינו.

כח אב תשס"א

דברים לאמר לחגיגת בר מצווה של אורי הי"ו

כולנו שמחים ויהי רצון שנתמיד בשמחה האישית, אך עם ישראל בארצו למעשה בצרה. לכאורה לא נראה שלום באופק הערבים אינם רוצים שלום הם רוצים להשמידנו. רמב"ם, גדול חכמי ישראל אחר התלמוד, כתב באיגרתו ליהודי תימן שלא יהיה אף פעם שלום עם הערבים. והדגיש 'ככל שאנו פונים אליהם לשלום הם פונים אלינו למלחמה' והביא את הפסוק (תהילים קכ,ה -ז):

אויה לי, כי גרתי משך;שכנתי, עם אוהלי קדר. רבת, שכנה לה נפשי--עם, שונא שלום. אני שלום, וכי אדבר;המה, למלחמה.

שאמר דוד על הערבים. רמב"ם הכיר היטב את אופים של הערבים, הוא חי ביניהם והיה רופא הסולטן. אם כך, לכאורה, האם אין מוצא מהמצב?

אולם מצבנו טוב הרבה ממה שאנו חושבים קרוב לסוף אגרת תחית המתים, כתב רמב"ם על משמעות קורות עמנו להוכחת מציאות הבורא והשגחתו:

ויש משמעות רבה לעובדה שעשיית רצון ה' מאפשרת חיים טובים בעולם, והמריית רצונו הורסת אותם. וכבר נזכר בתורה שעובדה זו היא מופת קיים בכל הדורות, רצוני לומר שטוב לעם ישראל בעשותו רצון ה'', ורע לו בהמרותו את רצון ה''. על כך נאמר 'והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם'. ומפני זה אמרו חז"ל 'אין מזל לישראל', התכוונו לאמר שהטוב המגיע לעם ישראל או הרע הפוקד אותו, אינם מקריים, אלא תלויים בעשיית רצון ה'' או בהמריית רצונו וזה אות גדול יותר מכל אות'...ולענין זה עצמו כיוון גם כן באומרו ביחוד האומה: "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וכו', ואתכם לקח ה'", רצונו לאמר, שעניניהם אינם נוהגים כעניני שאר אומות העולם, אלא ייחדם בזה המופת הגדול שיהיו פעולותיהם תמיד נקשרות בהתנהגות תקינה או בהתנהגות נפסדת.

רמב"ם קבע בדבריו אלה, שאין מקריות בקורות עם ישראל אלא שמצב עם ישראל צמוד בדיוק מופתי לעשיית רצון ה' או להמריית רצונו, וכי 'זה אות גדול יותר מכל אות'.

ורבי יעקב עמדין, בהקדמה לסידור בית יעקב, כתב דברים קרובים מאד לדברי רמב"ם אלה:

ומי העיוור שאינו רואה קישור עולם התחתון בעליון, הסומך ומעמיד, ועיני השגחתו עליהם תמיד,...אנחנו האומה הגולה, שה פזורה, אחרי כל מה שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים, ואין אומה בעולם נרדפת כמונו. מה רבים צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו, לעקרנו לשרשנו...רבות צררונו גם לא יכלו לנו לאבדנו לכלותנו. כל האומות הקדומות אבד זכרם...ואנו הדבקים בה' כולנו חיים היום...מה יענה פילוסוף חריף? היד המקרה עשתה כל אלה? חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי יותר מכל נסים ונפלאות שעשה הש"י לאבותינו במצרים ובמדבר ובא"י, וכל מה שארך הגלות יותר, נתאמת הנס יותר ונודע תקפו וגבורתו...

ואכן,אם נסקור את דברי ימי עמנו נווכח בקשר המרשים שבין מצב העם לבין התנהגותו. לכן בידינו לשפר את מצבנו אם נשפר את התנהגותנו. ומה עלינו לשפר? התחשבות בזולת . אין ספק שתאונות הדרכים נגרמות ברובן בגלל חוסר התחשבות. הגורמים לתאונות רובם יודעים לנהוג, אך אינם יודעים להתנהג.

יושר: בהערכה בינלאומית להגינות במסחר, ישראל בתחתית הטבלא. גניבות תוכנות שיש עליהן זכות סופרים שכיחות בארץ. מניות הבנקים, ריבית הבנקים למשכנתאות, ישראלים מגיעים למלונות בחו"ל ולוקחים איתם 'מזכרות', ומחללים שם ה' ושם ישראל כפי שכתב יחזקאל הנביא (יחזקאל לו,כ):

יבוא, אל הגויים אשר באו שם, ויחללו, את שם קודשי--באמור להם עם ה' אלה?, ומארצו יצאו?!

אך מעציב ביותר שרבנים עושים את התורה קרדום לחפור בו ובכך מחללים את ה' מבזים את התורה ומכבים מאור הדת. אך יש לאחרונה תנועה של רבנים צעירים המשתדלים לקדש שם שמיים בנותנם שירות ללא תמורה, כמו קידושין ובריתות.

אני מקווה שאורי כמו יתר בני משפחתו ומשפחתנו המתפרנסים מיגיע כפיהם ביושר, יעסוק בתורה וילמד מקצוע להתפרנס ממנו ביושר וינהג בהתחשבות בזולת ובכך יקדש שם שמים ויתרום להחזיר עטרה ליושנה.