ברכת יצחק ליעקב

לפני שבועיים ערכנו דיון בנושא השקר, שם הזכרנו כי התורה וחכמים דנו הרבה באיסור החמור של שקר, ועם זאת ישנם תנאים שבהם השקר נעשה לא רק מותר אלא אפילו מצווה וחובה. אירועי מתן הברכות של יצחק לבניו מבהירים נושא זה היטב.

נקדים ונציין כי בימים ההם היה הבכור מייצג את משפחתו לפני הבורא. רבקה ידעה שהתנהגותו של עשו פוסלת אותו מלשמש נציג דתי לפני ה'. הבכורה לא היתה הגדרה התלויה אך ורק בסדר לידה, אלא גם בהתאמה לתפקיד. על הילד שנולד ראשון כרונולגית היה להוכיח כי הוא ראוי לתפקידו. עדות לכך אנו מוצאים בבכורים בבני ישראל אשר היו אמורים לשרת בכהונה, אולם בשל מעורבותם בחטא העגל הועבר התפקיד לבני שבט לוי שלא חטאו.

רבקה מודעת לאופיים של שני בניה, ולכן היא מבינה מי מבין השניים ראוי להנהיג את המשפחה. מסיבה זו, היא פועלת בדרך שעלולה להיות מובנת כמרמה, בכדי שבנה יעקב יזכה בברכה. היא עומדת על איכויותיהם של בניה גם מהיכרותה איתם אך גם מכוחה של נבואה, שכן נאמר לה עוד בזמן הריונה "ורב יעבוד צעיר".

מששמעה רבקה על כוונתו של יצחק לברך את עשו פנתה אל יעקב ואמרה:

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. ח וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. ט לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ. יאוַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. יגוַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי.

העניין תמוה מאוד. הייתכן שרבקה רוקחת קנוניה כנגד יצחק? היתכן שיעקב אינו חושש מהשקר אלא רק מכך שיביא על עצמו קללה ולא ברכה?! אלא שרבקה ויעקב מבינים שברכת הבכור מגיעה לו שכן יעקב קנה את הבכורה מעשו בשבועה. אם כן, יעקב לא חשש מהשקר מפני שלא היה זה שקר. החשש של יעקב נבע מכך שיצחק לא הכיר את המציאות, ופחד שמא יהיה "כמתעתע" בפני אביו. יעקב ידע שאביו לא היה רוצה בשום פנים לברך את עשו לו ידע את מצבו ההתנהגותי והנפשי וכי לא היה כל סיכוי לשכנעו בכך, שכן היה אביו איש תם וצדיק, אך נראה שעשו הוליכו שולל והוא לא עמד על טיבו של בנו.

אפשר לגנוב פיל או יהלום, אך הברכה היא מאת ה' ולא ניתן לגונבה. אם כך, למה חרדה כל כך רבקה מברכת יצחק לעשו?

ודאי הוא שהברכה היא בידי ה' הכל יכול והיודע כל ולכן לא תחול על מי שאינו ראוי לה. עם זאת, בעולם הקדמון היה ערך רב לברכה וקללה. גם אם היה יצחק הצדיק, התם, מברך בטעות את עשו, אמנם הברכה לא היתה חלה בו אם הוא אינו ראוי לה, אך הדבר היה מתפרסם ומתפרש בצורה לגמרי לא נכונה. הציבור לא ידע שיצחק אינו מכיר את טיבו של עשו, לכן היה נגרם חילול שם שמיים רציני. מסיבה זו עשתה רבקה כל אשר עשתה, בכדי שזה לא יקרה. יש להניח שבמשך שנים ניסתה לשכנע את יצחק בטיבו של עשו, אך הדבר לא צלח בידה.

כשמבין יצחק שבירך את יעקב ולא את עשו הוא מגיב בחרדה גדולה:

ויֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

חרדתו של יצחק נבעה מכך שטעה לאורך שנים כה רבות בהבנת התנהגותו של עשו ועמד לברכו, עם כל הנזק הכרוך בכך. יצחק הבין כמה קל להוליך אותו שולל, באמצעים כל כך פשוטים, כתחפושת מעורות עזים, ומכך הסיק שהולך שולל כל התקופה קודם לכן. ברגע בו הבין את טעותו, הוא בוחר לברך את יעקב על אשר מנע ממנו את הברכה לעשו, כפי שכתוב "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" ולא מקללו כפי שחשש יעקב.

בהגיע עשו באיחור לקבלת הברכה אומר לו יצחק:

בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ.

ומפרש אונקלוס את המילה "במרמה"- בחוכמה.

עשו הנחרד מן המצב, אומר את הדברים הבאים לאביו:

הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

בדבריו טוען עשו כי יעקב לקח ממנו את הברכה, אולם מעידים הפסוקים כי הוא בז לה, ולכן וויתר עליה מרצונו שלו. יעקב הבין שעשו אינו ראוי לשמש כבכור לכן בהזדמנות ראשונה ביקש ממנו למכור לו את הבכורה. למרות שהיוזמה היתה של יעקב, הרי שעשו הסכים מיד וכשיעקב דרש ממנו שהפעולה תהיה בשבועה לא היסס ונשבע (בראשית כה כט):

וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

הברכה אשר נותן יצחק לעשו תואמת ומאששת את אשר נאמר לרבקה בנבואה עוד בזמן הריונה:

הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל. מ וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.

אם כן, הברכה הייתה מגיעה ליעקב גם מסיבת הפיכתו לבכור וגם מבחינת אופיו. יעקב ורבקה ידעו שיצחק לא היה רוצה לברך את עשו במצב כזה גם אם לא ידע על אופיו הירוד.

העובדה שעשו התנחם על אבדן הברכה בכוונתו לרצוח את יעקב לאחר מות יצחק, מוכיחה שוב על אופיו של עשו וכן על כך שעשו לא האמין בברכה.

לסיכום

הטעיית יצחק הביאה טוב לכל הנוגעים בדבר. כיצד?

תגובת יצחק לגילוי טעותו בברכו את יעקב הוכיחה שלא היה מוכן לברך את עשו ונחרד מאפשרות כזו. הוא נחרד אף מן ההכרה שבמשך שנים לא הבחין באופיו האמיתי ובהתנהגותו של עשו, וכן מן הקלות בה ניתן היה להונותו ולברך את הבן שאינו ראוי.

פרסום הברכה ליעקב מנע חילול שם שמיים בציבור, שהכיר את גדולתו ותמימותו וצדקנותו של יצחק ועם זאת את חוסר הגינותו של עשו שלא ראוי היה כלל לברכתו.

ליעקב שלל האישור של יצחק במילים "גם ברוך יהיה" את דאגתו שאביו יראה בו "כמתעתע".

ולעשו למרות צערו המתואר באורח כה דרמטי, התמזל מזלו על שלא קיבל ברכת בכור, וכך נמנע ממנו תפקיד שרק היה נכשל בו, והיה עלול לבזות אותו. הוא לא היה ראוי לברכה שהוא הרי בעצמו בז לבכורה שבגינה הובטחה הברכה, וכן הראה כי אינו מתאים לתפקיד שהיא הקנתה לו.

#תולדות #בראשית