דבר תורה לפרשת וארא

בדבר התורה נבקש להבין את סרבנותו של משה לקבל על עצמו את שליחותו של הקב"ה, ולהנהיג את העם.

כאשר ה' מתגלה אל משה וממנה אותו להיות שליחו אל העם, וגואלם מארץ מצרים, אנו רואים בכתובים שפעם אחר פעם מבקש משה להשתחרר מבקשת ה' להנהיג את בני ישראל. בתחילה בטענה שאינו מתאים "ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", בהמשך בטענה של חוסר יכולת "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך" (בתגובה נותן לו ה' את האותות). בהמשך משה מנסה להיתלות במוגבלותו "ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" וכשה' עונה לו בשאלה (ביטוי לכעס) "מי שם פה לאדם? או מי ישום אלם...?" הוא מוסיף "בי אדני שלח נא ביד תשלח" עד אשר "ויחר אף ה' במשה". לא יתכן שמשה מפקפק ביכולת הקב"ה לסייע לו לעמוד במשימה. משה יודע שאין בטענתו ממש, שהרי הקב"ה הבטיח כי יהיה עימו.

כך גם בפרשתנו פרשת וארא ז' ט-י"ב

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה: וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ: וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י ה' לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לֹא-שָֽׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַֽאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם:

וכן בפסוקים כ"ט-ל

וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י ה' דַּבֵּ֗ר אֶל-פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ: וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י ה' הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה:

משה שב ומפקפק ביכולתו לבצע את שליחות הקב"ה.

בדרכם של בני ישראל במדבר, אנו עדים לדוגמה נוספת שעלולה להתפרש כפקפוק של משה ביכולת ה' לספק את תאוות בני ישראל לבשר. ויש מן המפרשים הרואים בכך חטא.

וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי:

בתגובה לטענתו של משה, מצווה ה' על מינוי שבעים הזקנים, שייסעו לו לשאת בעול הנהגת העם:וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ ... וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ: וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאׇזְנֵ֨י ה' לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן ה' לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם: לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־ה' אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כׇּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם: וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד ה' תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא:

היתכן שמשה מפקפק ביכולת הקב"ה לספק בשר שיספיק לעם ישראל?!

התשובה היא כי משה אינו מפקפק חלילה ביכולת ה' לתת כמות מספקת של צאן ובקר, או אף את כל דגי הים. משה מתלונן על כך שלא הרה את העם ולא ילד אותו ואין הוא מסוגל לשאת את עול העם לבדו מבלי עזרה. הבעיה אינה ביכולת ה', אלא בעם אשר מאסו את ה'.

הדגש בשאלה "הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כׇּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם" היא על היכולת לספק את רצון העם. גם אם ינתן להם צאן ובקר, ואף אם את כל דגי הים לא יגיעו למצב של ומצא להם, שכן בקשתם אינה נובעת מחוסר במזון, אלא מתאווה *.

נראה לי כי משה, בצניעותו, מסרב לקבל על עצמו את תפקיד מנהיג העם ומבקש מהקב"ה שלח נא ביד תשלח. הוא חש אי נוחות מכניסה ל"חליפת המנהיג" שהוא חש שהיא גדולה ממידותיו. גם בעניין דרישת העם לבשר, מבקש משה מהקב"ה לגאול אותו מאחריות על עם ישראל מחשש שלא יצליח במשימתו. כאשר אומר אליו היהודי המכה את רעהו "הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" רש"י מפרש "וירא משה. כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים) אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך" עוד לפני שקיבל על עצמו את שליחותו הוא חושש בגלל אופיו של העם. ולאחר צאתם ממצרים ונסותם את ה' מספר פעמים, משה למוד הניסיון, מכיר את עם ישראל כעם קשה עורף, ומבין שתאוות העם לא תסופק גם אם אֶֽת־כׇּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם. הוא מעדיף למות ולא להיכשל במילוי הוראות ה'.

לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃

* אמנם מתשובת ה' אל משה "היד ה' תקצר", משתמע כאילו משה פקפק חלילה ביכולת ה' לספק בשר לעם, ולא ביכולת העם לשבוע מהבשר מתוך תאוותם. אולם כשם שאנחנו מקבלים את העובדה שדיברה תורה בלשון בני אדם, כשדברים אינם מתאימים למציאות, סביר שיש גם מחשבות שמובאות בתורה בדרך החשיבה של בני אדם שאינם תואמים את המציאות, רק כדי שיבינו בני האדם.

שבת שלום

#וארא #שמות