דבר תורה לפרשת בשלח

פרשתנו, פרשת בשלח, פותחת בתארה את הנתיב בו יוצאים בנ"י ממצרים. הם אינם יוצאים במסלול הקצר העובר דרך ארץ פלשתים, כי אם במסלול עוקף וארוך יותר. הכתובים מבארים כי הקב"ה מנחה את בני ישראל בדרך הארוכה, על מנת שלא יתחייבו לעמוד בקשרי מלחמה להם אינם בשלים, וכן מחשש פן יתחרטו בראותם מלחמה וישובו למצרים. אחרי עבדות של מאות שנים, האדם נעשה כנוע ברוחו. הקב"ה ביודעו נפשם מוליכם בדרך התואמת את מצבם.

שמות יג יז וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

בדברי הימים מתואר אירוע שיבה לכנען, שלפי רש"י מתרחש כשלושים שנה קודם צאת בנ"י ממצרים. כמה מבני שבט אפרים ניסו לחדור לארץ כנען למטרת שוד מקנה והכום והרגום ילידי גת. יש מקום לחשוב שאירוע זה היה ידוע בעם והרתיע אותם מלעבור בדרך בה נהרגו אחיהם.

דברי הימים א פרק ז כא וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. כב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ.

אולם יש שישאלו, האם לא יכול היה הקב"ה לאמץ את לב בנ"י ולהוליכם בדרך קצרה?

התשובה היא שלילית, וזאת משום שאימוץ לבם הוא בניגוד לעקרון חופש הבחירה. יש דברים שהקב"ה לא מתערב בהם, לא מקוצר יכולת, שהרי כוחו אינו מוגבל, אלא משום שעקרון חופש הבחירה הוא יסוד מהותי ביהדות ומשום כך אין למעטו. לעקרון זה יש יוצא מן הכלל במקרה קיצון, בו האדם חטא במידה כל כך קשה, עד כי הוא נענש בשלילת חופש הבחירה. פגשנו מקרה מסוג זה בפרעה, אשר ה' הכביד לבו ולא נתן לו לשוב מרשעו, אך זאת רק לאחר שנהג בבחירתו ברשעות גדולה ועל כן נשללה ממנו האפשרות לשוב בתשובה ולחזור בו ממעשיו הרעים, על מנת להביא עליו את תוצאות מעשיו במלוא חומרתם.

הרמב"ם דן בנושא חופש הבחירה ומביא את הדברים הבאים:

הלכות תשובה פרק ה':

ב אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות.

ג ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיהו אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג,לח)--כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע.

ז ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ, ויהיו מעשיו מסורין לו, וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו, והכתוב אומר "כול אשר חפץ ה', עשה בשמיים ובארץ". דע שהכול בחפצו ייעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו.

ח כיצד: כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר ברייות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו, וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.

מדברי הרמב"ם עולה כי אין הקב"ה גוזר דבר על האדם מראשית ברייתו, אלא ישנו חופש בחירה מוחלט לכל יחיד לבחור את דרכו. עוד מוסיף הרמב"ם, כי עקרון חופש הבחירה טבוע כיסוד בעולם ומקביל ליסודות הטבע, כפי שהאש והרוח עולות וכו', כך גם האדם הוא בעל חופש בחירה ואין הדבר עומד בסתירה לעקרון האינסופיות של הבורא.

הרמב"ם במורה נבוכים מתייחס אל ההדרגתיות בה היה על עם ישראל לצאת מבית עבדים אל חיי חירות, תוך שהוא שם דגש לא רק על ההיבטים הנפשיים, אלא אף על ההיבטים הרוחניים-אמוניים:

מורה נבוכים חלק ג' ל"ב: ... והוא שנאמר: "ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף.

כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מכוונת מראש, אל דרך אחרת- מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם- כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו (עבודת הקורבנות), בגלל ציפייה למה שעל פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה.

כי כשם שאין מטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם ואחרי כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק (במדבר י"ג , כב, כח), כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאד של פולחן ומעשים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושכל ראשון, ויפסיק אותם בבת אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ, שכן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה, וכל זאת היה על פי ציוויים אלקיים באמצעות משה רבינו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', כג)- כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוקי כדי שיישארו עם מין העשייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.

הרמב"ם מסביר בדבריו כי הארכת הדרך הפכה את היציאה מעבדות להדרגתית ומותאמת למצבם הנפשי של עם העבדים וכן אפשרה לדור הצעיר שנולד והתחנך במדבר לגדול ללוחמים אמיצים ללא חת. עוד מוסיף הרמב"ם כי כפי שאין אדם רוחץ ידיו מן הטיט של עבודת הפרך ורץ ישירות לשדה הקרב, כך הקב"ה לא ציפה מהם לעזוב מיד את דרך עבודת האלילים ולעבוד ישירות את ה' באופן מופשט, משום שלא היו בשלים להתנתק מעבודה הקשורה במוחשי, לאחר שנים רבות בהן שהו בתוך עם עובד אלילים ולכן קיבלו בנ"י הלכות מרובות בענייני קורבנות.

אנו מוצאים בספרות חז"ל כי חלק מחכמי ישראל החזיקו בתפיסה לפיה לעתיד לבוא הקורבנות עתידים להבטל, מלבד קורבן תודה.

"כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (מדרש ויקרא רבה ט', ז').

אלא שדעה זו נוגדת את הדעה שנוסח התורה ככתבה הוא נצחי, אך על כך נדון אי"ה בעתיד.

שבת שלום לכל!

#שמות #בשלח