המשפט העברי כגורם מחנך ומתקן

בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, מופיעות עשרת הדברות המפורסמות שבתורת ישראל. בפרשתנו, פרשת משפטים מפורטות רוב מצוות עשה ולא תעשה שבתורה ופותחות צוהר לאופיו המיוחד של המשפט העברי שמטרתו חינוך לחיי חברה מתוקנים.

בשנים האחרונות עלו לכותרות מספר פרשות בהן נמצאו אנשים אשמים בביצוע עבירות חמורות, בעוד הם טוענים לחפותם. ברבות השנים קיבלו חלק מן הנאשמים את אישורו של בית המשפט לכך שהם חפים מפשע או זכאים מחוסר ראיות, זאת לאחר שריצו עונש על מעשה שספק אם ביצעו או שלא היה להם בו כל חלק. אבי מורי זצ"ל, יעקב לוי, היה מראשוני עורכי הדין בארץ. באותם ימים שמעתי על מקרה בו אדם שפשע יצא לחופשי בשל כשל בפרוצדורה משפטית. שאלתי את אבי כיצד יתכן שהחוק מאפשר פירצה מסוג זה. לשאלתי ענה לי אבי כי מצב בו אדם חף מפשע נאשם ללא עוול בכפו חמור שבעתיים. המשפט העברי מצטיין בהקפדה על בירור עובדות הפשע, טרם יוטל עונש על החשוד בביצוע העבירה, בכדי להמנע מלהפליל חפים מפשע. אחת הדרכים למנוע אשמה בחפים מפשע הוא החובה בשני עדים בכדי להביא אדם לדין:

דברים יט טו לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל עָו‍ֹן וּלְכָל חַטָּאת, בְּכָל חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר.

בנוסף לכך, קיימת הענשה חמורה על עדות שקר, בכדי להרתיע מפני הרצון להפליל אדם חף מפשע.

ישנם בהלכה שני כללים שנדמה כי הם סותרים זה את זה. במסכת קידושין נאמר כי "הודאת בעל דין כמאה עדים", כלומר שאדם נאמן כעד על פשע שהוא עצמו ביצע יותר ממאה עדים שיעידו עליו. כלל שני קובע כי "אין אדם משים עצמו רשע", כלומר לא ניתן להרשיע אדם לפי הודאת עצמו. אולם אין סתירה בין השניים, משום שהכלל הראשון נוגע לדיני ממונות, אולם בעבירות שיש עמן קלון, תופס הכלל השני. הכלל המונע מאדם להפליל את עצמו יוצר הבדל מהותי בין שיטת המשפט העברי במשפט הפלילי לבין שיטות משפט אחרות, והוא אף מנוגד לכלל שרווח בשיטת המשפט הרומי והיווני, שעל פיו התהליך המשפטי מבקש להביא את הנאשם להודות במעשיו.

הרמב"ם מציין מתי לא מתקבלת הודאתו של נאשם, ומסביר כי הסיבה לכך היא מניעת ביצוע דין באדם מר נפש, אשר מבקש להפליל עצמו משום רצונו שיוציאוהו להורג או יזיקו לו, בשל מצבו הנפשי הרעוע.

רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק י"ח הלכה ו': גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים... אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא"

המשפט העברי דורש בנוסף לעדים אף התראה, בכדי לוודא שהפושע מודע ואחראי למעשה שהוא עומד לעשותו ולא פועל ללא כוונה ודעת.

בצעירותי קראתי בספר משפט פלילי בריטי ומצאתי כתוב כי מטרתה של הענישה להנקם מן הפושע. בשל חוסר הזדהותי עם קביעה זו, נמנעתי מלימודי משפטים. לעומת זאת, מטרתה של הענישה במשפט העברי שונה בתכלית. לענישה מטרה כפולה, גם לתקן במידת האפשר את הנזק שנגרם לאדם שכלפיו בוצע הפשע, אך גם למנוע מלכתחילה פושע מועד מלפשוע בהרתעו מתוצאות מעשיו, ובאם מעד ופשע, לסייע לו לשוב לחיק החברה לחיים מתוקנים ויצרניים.

למשל: הגונב הפוטנציאלי, ראשית מורתע מלממש את רצונו לגנוב על ידי העונש הצפוי לו- פי שניים מסכום גניבתו ובמצבים מסויימים גם פי ארבעה וחמישה. אם ערך הגניבה עולה על עבודת עבד עברי במשך שש שנים ואין לו די בכדי להשיב גניבתו, הוא נמכר לעבד לאדם ממנו גנב ומשיב את חובו בעבודה. אם ערך הגניבה נמוך יותר, רכוש הגנב יעוקל.

המחשבה על עבדות מעלה בתודעתינו מצב של ניצול מחפיר ונטילת צלם אנוש מבני אדם אותה פגשנו בתקופות קדומות, ואף במאות האחרונות בעבדות האפריקאים באמריקה. אולם עיון בדיני עבד עברי מגלה מציאות שונה בתכלית. העבדות לפי דיני התורה מאפשרת לגנב להשיב גנבתו על ידי עבודה בתנאים המספקים לו חיים נינוחים. הגמרא במסכת קידושין קובעת כיצד על האדון לנהוג בעבד באופן שוויוני ואף להעדיפו על פני עצמו:

מסכת קידושין דף כ' ע"ב כי טוב לו עמך - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים (מעין צמר גפן) והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

המשפט העברי מודע למציאות אליה נקלעים אנשים בשל מצבי חיים קשים, ולכן נותן פתח לתיקון והשתלבות בחברה. פרשת משפטים פותחת בדיני עבדים, ולא בכדי. עם ישראל שיצא מבית עבדים מצופה לפתח רגישות מיוחדת כלפי החלש שגנב משום רעבונו, ומצווה לנהוג בו בכבוד ולא לבוז לו.

משלי ו ל: לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.

בימינו אנו, לפי החוק הנהוג, אדם מרצה עונש מאסר על גניבה, ולא רק שאין בכך פיצוי כלפי הניזוק, אף הפושע עצמו נותר באותו מצב מבחינה כלכלית ונפשית ומועד לשוב לפשיעה. ישנם מקרים בהם אדם גונב בגלל עצלנות וחוסר רצון לעבוד. העבדות במקרה זה מכריחה אותו לפעולה פוריה ומחנכת אותו. משך העבדות מוגבל עד שנת השמיטה, אז יוצאים כל העבדים לחופשי (עבד המבקש להרצע ולהשאר עבד עולם, משתחרר ביובל). עם שחרורו יעניק לו האדון מרכושו כדי לשוב ולהתבסס בחיים.

דברים טו יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.

הפסוק מדגיש את הדרישה מאיתנו להתחשב בעבדים משום חוויית העבדות הצרובה בתודעתנו מעבר עמינו כעם עבדים בימי גלות מצרים ואף בתקופות מאוחרות יותר בהן חווינו סבל ורדיה מעמים שונים.

בחומש דברים מופיעות שוב עשרת הדברות, ובתוך הציווי על שמירת השבת, מופיע הסבר לחובה לשבות ממלאכה ואף לדאוג לשביתתם של העבד והאמה:

דברים ה יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

הפסוקים מפרטים את כל המצווים בשביתה ביום השבת, אך ישנו דגש על מנוחת העבד והאמה דוקא, כסיבה מהותית לחובה זו- "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". לא רק שהאדון מצווה לאפשר להם לשבות ממלאכה, אלא תוך דגש על כך שמנוחתם היא כמנוחת האדון- "כמוך". יום אחד בשבוע בו מתבטלים המעמדות, וכולם עומדים שווים בפני יוצרם. מיד לאחר הציווי, מוזכרת עובדת היותנו עם שידע חוויית עבדות מהי, ועל כן מצווה להבין את נפש העבד.

מעבר לנהוג בדין, שכפי שנוכחנו מטיבו תומך בחלשים בחברה, ישנו הכלל לנהוג במצבים מסויימים אף לפנים משורת הדין. התלמוד מספר על סבלים שעבדו בנשיאת חביות יין ושברום מחוסר זהירות ולכאורה לפי דין עליהם לשלם את הנזק לרבה בר בר חנא, מעסיקם. רבה בר בר חנא לקח להם את בגדיהם כערובה לתשלום הנזק. למרות שהדין עימו, פסק השופט כי בעל הבית ישיב לפועלים את בגדם ולא רק שלא חייבם בנזק, אף דרש מן המעסיק כי ישלם לפועלים שכרם מתוך הליכה לפנים משורת הדין כלפי עניים הרעבים ללחם ותלויים בשכר עבודתם למחייתם.

בבא מציעא דף פ"ג ע"א רבה בר בר חנא שברו לו אותם סבלים חביות של יין. תפש את גלימותיהם [כבטוחה לתשלום פיצויי הנזק]. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן , "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימותיהם. אמרו לו [הסבלים לרב]: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום. אמר לו [רב לרבה בר בר חנא]: לך תן להם את שכרם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "וארחות צדיקים תשמר".

לסיכום: המשפט העברי דואג לבנייתה של חברה מתוקנת הנותנת הזדמנות שנייה ושלישית למי שהדרדר מסיבות שונות לפשע, ומאפשרת לו נתיב מילוט מן המדרון אליו נקלע, בכדי להשיבו לדרך המלך.

נסיים בתפילה לתיקון עולם ולמשפט צדק.

שבת שלום !

#שמות #משפטים