דבר תורה לפרשת תצווה
פרשתנו, פרשת תצווה, ממשיכה את קודמתה ועוסקת בהנחיות לקראת בניית המשכן ותכולתו. ישנה דיעה בחז"ל לפיה המשכן ניתן על ידי הקב"ה לבני ישראל בכדי להרחיקם מעבודת אלילים, בה דבקו במשך תקופת שהייתם במצרים.
לאורך דרכם של בני ישראל בתהליך הוצאתם ממצרים, אנו עדים לפעולות הנעשות בכדי להוציא את המצריות מתוכם, לעקור מליבם את יצר עבודה הזרה שדבק בם. נביא מספר דוגמאות:
פסח מצרים ופסח דורות
בין הפסח אשר נחוג על ידי בני ישראל טרם צאתם ממצרים ובין הלכות הפסח הנהוג לדורות, ישנם מספר הבדלים. נעמוד על שניים מהם, שיש בהם בכדי להסביר כיצד ההלכות שנהגו עוד בהיותם במצרים מתחשבות במצבם האמוני, ומסייעות להם בריחוק מעבודה זרה.
נקדים ונציין כי רעיית צאן וודאי ששחיטת הכבש שהיתה החלק המרכזי בהקרבה, היתה פסולה במצרים על יסוד אמונתם. הדבר בא לידי ביטוי כבר ברדת יעקב ובניו, כשיוסף מבקש להושיבם בגושן, משום היותם רועי צאן ומנחה אותם כיצד להשיב לפרעה בהפגשם עימו:
בראשית מו: לב וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ; וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, הֵבִיאוּ. לג וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. לד וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן.
סמוך לצאת בני ישראל ממצרים ולקראת הפיכתם לעם וקבלת תורה, הם מצווים להקריב את אשר המצרים סגדו לו. בפסח מצרים עליהם לדאוג לקניית הכבש כבר בעשור לחודש, בי' בניסן. יש דיעה כי הסיבה לכך נובעת מהצורך של אותם שהיו שקועים בעבודה זרה לעבור תהליך בכדי שיהיו מסוגלים להתנתק מן האמונות המקומיות הרווחות, ולשחוט את הפסח. זאת ועוד, בפסח מצרים היה עליהם לקחת אזוב ולמרוח את הדם על המשקוף, הקורה העליונה של פתח הבית, וכן על המזוזות, שתי הקורות שמשני צידי הפתח. מריחת הדם אף מחוץ לדלת, הינה הכרזה קבל עם ועולם כי הם זונחים את אמונת בני המקום ודובקים בה'. ראשית הם עוברים תהליך בינם לבינם, בתוך כותלי ביתם, ולאחר מכן מצופים להפגינה אף כלפי חוץ. אותם שלא עשו כן, נפגעו ממכת הבכורות, משום שאם אינם פועלים בהתאם לציווי, משמע שהם שקועים בעבודת אלילים עד כדי שאין ביכולתם לדבוק בדרך ה'.
על הפסוק "וחמושים יצאו בני ישראל", מבאר רש"י ראשית לפי פשט כתובים על שיצאו עם כלי מלחמה, אך כדרכו מביא אף את המדרש: "חמושים מחומשים אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה". כוונת חכמים בדרשה היא לבטא כי הניתוק ממצרים לא היה פשוט, ולכן אותם שלא היו ראויים לצאת, מתו במצרים. גם בין היוצאים לבסוף, נמצא כי בנקודות משבר בימי ההליכה במדבר, הם מביעים רצון לשוב מצרימה, דבר המבטא את הקושי העצום בניתוק מן העבר והפיכתם לעם עובד ה'.
הלכות אכילת בשר החולין, בשר שאדם שוחט לצורך בני ביתו לאכילה, כפי שנהגו במדבר לעומת דינן לאחר הכניסה לארץ גם כן מלמדות על התהליך החינוכי שהיה על בני ישראל לעבור בכדי לנתקם מעבודת האלילים.
ויקרא יז ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ד וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.
עם הכניסה לארץ החובה לשחוט בשר חולין במשכן אינה מתקיימת עוד וכל אדם רשאי לשחוט במקום מושבו לצורך אכילה. אך לחוקת עולם, כלומר לעולם ועד, נותרת האזהרה כלפי אותם הזובחים לשעירים- למושאי עבודה זרה. המדבר אם כן, הוא תקופת הכשרה שמטרתה להרחיקם ולנתקם מאשר דבק בהם בעת שהותם במצרים.
התייחסות אל המשכן כמענה למצבם הרוחני של עם ישראל מעורר שאלה. לכאורה, אם נפסקת עבודת האלילים מבני ישראל אין צורך יותר בעבודת הקורבנות. כמו כן, ישנה דעת חכמים (שאינה הלכה) שלעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים חוץ מתודה, שאין לו שום זיקה לעבודה אלילים, אלא כולו לעבודת ה'.
מאידך נאמר בשלשה עשר עיקרים לרמב"ם, עיקר תשיעי ועשירי: וְשֶׁהַתּוֹרָה כֻלָּהּ נְתוּנָה מִן הַשָּׁמַיִם וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה בְּשׁוּם זְמַן חַס וְשָׁלוֹם,
נמצא שמצד אחד, כל הקרבנות בטלים, ומאידך התורה לא מוחלפת ולא משתנה.
איך ניתן ליישב בין הדברים?
נאמר בתלמוד הבבלי, מסכת תמיד, דף כ"ט ע"א: אמר רבי אמי דברה תורה לשון הבאי דברו נביאים לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי.
נציין כי ישנם חילופין בין שתי צורות כתיב, הן במשנה והן בתלמוד בין 'הבאי' ו'הואי', ומקור המילה אינו ברור. כפי שציין א' בן יהודה, ערך הבי: "דבר שעבר את הגבול הראוי, גבול האפשרות", ובהערה שם: "ולא נתברר מקורו". בן יהודה עצמו שיער בעקבות אחרים שמוצאה של המילה בשפה הערבית, ועניינה שם אבק המתרומם באוויר.
אם כן, לדברי ר' אמי, ישנן התבטאויות שבידוע שהן לשון גוזמה. למשל בנבואת ישעיה על חזון אחרית הימים נאמר:
ישעיהו י"א: ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.
הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות מתייחס לתקופת המלך המשיח ומבאר כי לשון הנביא הינה לשון אלגורית:
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים פרק י"ב הלכה א: אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל ומה ענין רמזו בהן.
הרמב"ם מבאר את נבואת ישעיה, ומותיר את חלקה לא מבואר ומציין שבזמן המלך המשיח, ביאור הנבואה במלואו ייוודע.
בהמשך אותה נבואה בישעיהו מופיע הפסוק: ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.
כשידיעת ה' נמשלת למים המכסים את הים, זאת אומרת שעבירות הדורשות קרבן תהינה למעשה נדירות ואפשר לומר בדרך גוזמה או בלשון הבאי שהן יבטלו, מאחר והצורך בהן יהיה נדיר.
לסיכום: דברי חכמים לעיתים נראים כסותרים, בגלל שהאמירות השונות נאמרו בזמנים שונים או בתנאים שונים, אך למעשה הם תואמים ותומכים אלה את אלה.
שבת שלום!
