דבר תורה לפרשת כי תשא
פרשתנו, פרשת כי תשא, פותחת בציווי על מחצית השקל:
שמות ל יא כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
לשם מניית בני ישראל נדרש כל אדם מבן 20 שנה ומעלה לתת מחצית השקל תרומה לה'. תרומה שנועדה לבניין המשכן.
האיסור למנות את בני ישראל באופן ישיר, נראה מוזר. מדוע ישנו צורך למנותם בדרך עקיפה? מה שעוד מקשה על הבנת הדברים הוא החשש פן "יהיה בהם נגף", כלומר פגיעה בצורת מגיפה כתוצאה ממנייה.
לאיסור העולה מפסוקים אלו ניתנו פירושים שונים. נציין כי האיסור אינו מוזר יותר מ"חוקים" אחרים כגון האיסור ללבוש שעטנז, לאכול מאכל שאינו כשר, או להוציא מרשות לרשות בשבת.
כחלק מהניסיונות להבין את טעם האיסור הוצע הקשר לביטוי "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מהעין"
בבא מציעא מב ע"א... תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין. הביטוי "העין שולטת בו" מזכיר לנו את האמונה התפלה ב"עין הרע" (השונה מעין רעה) כאילו עצם המבט מונע ברכה, או אף גורם נזק. אך יש לכך הסבר הלכתי פשוט:
מסכת ברכות פרק ט משנה ג ...הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעוברת, ואמר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שוא.
משמע מכך "אין הברכה שורה" פרושו שאין לבקש ברכה (לברך יהי רצון וכו') על דבר שכבר נמדד או אפילו נאמד, שכן זה דומה ל"צועק לשעבר".
מדוע אם כן חל איסור לספור את העם? ידיעת המניין אינה אסורה, שכן מותר למנות בדרך עקיפה, למשל כמו בפרשתנו, על ידי מחצית שקל. יש שרצו לטעון שגם דרך זו אסורה לכתחילה, ולכן מחצית השקל הינה "כופר נפש" שנועד לכפר על האיסור. אך מצאנו בתנ"ך גם דרכים אחרות למניין. שאול ספר את חייליו בטלאים, "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה". ומפרש רש"י "אמר לכל אחד ואחד שייקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים. לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם: לא יספר מרוב" לפי רש"י לא היה המפקד בטלאים חטא המצריך כפרה.
ואולם דוד המלך עבר על הציווי כמסופר בדברי הימים
דברי הימים א כא א-יז וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם.... וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל.... וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.
סיפור זה מחזק את הדעה כאילו הספירה מזיקה לנספרים, אך אם נשים לב לפסוקים נאמר "ויעמוד שטן לישראל" משמע שהיה קטרוג על עם ישראל, לא יתכן כי דוד חטא ולא נענש ואילו העם נענש על לא עוול בכפו, נגד אפשרות כזו כבר טען אברהם אבינו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". יש להניח שאותם שניגפו במגפה היו חייבים מיתה בפני עצמם, וכמו שאמר בפרשתנו הקב"ה למשה כשחילה את פניו לאחר חטא העגל, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (מעניין הדמיון בין מפקד – מניין ובין פקידה - זכירה) במקרה זה חטאו של דוד היה הגורם להפעלת העונש שממילא היה מגיע לחוטאים, אלא שהקב"ה האריך להם אפו.
ובכל זאת מה עניין הספירה למגפה? ישנם מספר ניסיונות להסביר את הסכנה שבספירה באופן מיסטי ומאגי, שאינם מקובלים לדעתי ולא נביאם כאן. לעומתם הוצעו הסברים רוחניים רציונליים.
רבנו בחיי מסביר כי "העם הנפרט במניינו כל אחד לגולגלתם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה, וכל מעשיו נפרטים לפניו. ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה, שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים. אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטים אי אפשר מבלתי עונש". במילים שלנו, כל עוד האדם הוא חלק מכלל ישראל, גם אם יש בו חטאים, הוא נהנה מאהבת ה' את עמו וכאילו "עובר מתחת לרדאר". אך כשסופרים את העם ישנה משמעות לכל פרט ופרט, ואז ממילא שמים לב אליו, ועוונו ניכר. בדומה לדברי האלמנה אל אליהו "ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלהים באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני" (מלכים א יז' יח')
הסבר נוסף למניין אנשים בפרט ולמניין רכוש (אף שאינו אסור) הוא העדפת הצניעות (כפי שמשתמע גם מדברי יואב לדוד) שד"ל (ר' שמואל דוד לוצאטו) מציע את ההסבר הבא:
כשאדם מונה את כספו ואת זהבו או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו ובריבוי חייליו ויתגאה בלבו ויאמר בכוחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל. ואז יקרה על הרוב שייהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, "לפני שבר גאון", (משלי טז יח)), וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות, ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכול וכול, יען יסודתה על אמונת ההשגחה והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזה עיקר כל התורה כולה.
ניתן לראות דוגמה לגישה זו בסיפור על המלך חזקיהו שהראה לשליחי מלך בבל שבאו לבקרו בחוליו את כל אוצרותיו
ישעיהו לט ג וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל. ד וַיֹּאמֶר, מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ; וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ--לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הִרְאִיתִים, בְּאוֹצְרֹתָי. ה וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ: שְׁמַע, דְּבַר-ה צְבָאוֹת. ו הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶל: לֹא-יִוָּתֵר דָּבָר, אָמַר ה.
לסיכום: האיסור לספור את בני ישראל "לגולגלותם" בדרך ישירה הינו איסור הלכתי, הבא לידי ביטוי בהלכות שונות (כיצד מפיסים וכדו'). יש להמנע מספירה ישירה, בן אם אנו מבינים את סיבת האיסור ובין אם לא, כשם שאנו נמנעים מאיסורים אחרים שאיננו מבינים. נדרשנו לשאלה, על מנת להרחיק את המחשבה הפסולה, כאילו הספירה גורמת "לעין רעה", וכאילו עבירה של אדם אחד עלולה חלילה לגרום רעה לזולתו.
נוסיף באותו עניין, בהקשר למפקד נאמר:
{יג} זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'... הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.
המשכן נבנה מתרומות בנ"י באופן שיוויוני שכתוב:
הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
היום לצערנו עדיין אין לנו משכן לבנות, אך מוטלת עלינו החובה לחזק את לימוד התורה וקיומה כהלכה. גם היום נהוג לתת כסף לצדקה זכר מחצית השקל. גובה מחצית השקל נכון להיום הוא כ 33-44 ₪ אך להבדיל מתקופת בניית המשכן, היום אין מגבלה ומותר ואף מומלץ לתת לצדקה יותר ממחצית השקל (כל אדם כפי יכולתו).
שבת שלום!
