דבר תורה לפרשת בהר
פרשתנו, פרשת בהר, פותחת בפסוקים:
ויקרא כ"ה: א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
מצוות השמיטה, כחלק ממחזור השבע הכולל את השבת ואת היובל, מוזכרת כציווי ראשון הניתן בהר סיני. ננסה לעמוד על תרומתה של מצווה זו לבנייתה של חברה מתוקנת.
בכל שבע שנים ישנה מצווה לשמוט, כלומר להניח לעבודת האדמה ולהתיר לכל המעוניין לבוא ולהנות מן הגידולים הגדלים פרא. נאמר בויקרא רבה, "כל השביעין חביבין" ואכן מחזור החיים היהודי רצוף סבבים של שבע שהשבת היא היחידה הבסיסית ולאחריה ישנן השמיטה והיובל.
ויקרא כה ח וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
שבע שבתות שנים נמנות ובשנת החמישים קוראים דרור בארץ. בנוסף לקיום שמיטה כפולה, בשנת הארבעים ותשע ואף בשנת החמישים, מחייב היובל שיבת איש לאדמתו. בזמן המשטר הפאודלי האדמות והרכוש התרכזו בידי אילי הון וזאת מבקשת התורה למנוע. מכירת האדמה אינה לצמיתות, כי אם שוויה נאמד לפי מספר השנים הנותרות עד היובל.
לאורך התקופות השונות, הוגי דעות ברחבי העולם ניסו ליצור עולם מתוקן, כזה המתחשב בכל שכבות האוכלוסייה. אחד הניסיונות, שיהודים היו שותפים לו הוא הסוציאליזם ובצורתו היותר קיצונית, הקומוניזם. הרעיון של שיתוף ברכוש אומץ גם בארץ בראשית המדינה ושרת את המטרה באותה התקופה, אך ברבות השנים, מרבית הקיבוצים בחרו בהפרטה. בפרקי אבות פרק ה' משנה י' נאמר:
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
ברטנורא מבאר מהו "עם הארץ": וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתיקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונין הראויין.
מפרושו של ברטנורא על המשנה עולה כי עם הארץ פועל ממניעים חיוביים, הוא המבקש ליצור חברה בה "שלי שלך ושלך שלי", אך בוחר לילך בנתיב שאינו ה"תיקון הראוי" בלשונו של ברטנורא.
כך כתב על השמיטה, כלכלן אמריקאי בשם הנרי ג'ורג':
נתגלה למשה, שהגורם האמיתי לשעבוד ההמונים במצרים הוא הגורם לשעבוד המונים בכל מקום, והוא: בעלותם של יחידים מעטים על הקרקע שממנו ועליו צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס; וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקניין פרטי מוחלט, שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאוד ולעניים מאוד, שם העבודה הופכת לעבדות; המעטים נהפכים לאדוני הרבים.... ביקש משה למנוע תקלה זו. בכל תורת משה מדובר באדמה כבמתנת הבורא לכל ברואיו, על ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. הרעה אשר היתה הסיבה לנפילת רומי ואשר גרמה לשיעבוד האיכרים בפולניה ולעוניה של אירלנד.
נושא נוסף הקשור בדיני השמיטה והיובל הוא דיני עבד עברי. אדם עברי יכול להפוך עבד במקרה בו הוא מוכר עצמו, על מנת לצאת מעוני קיצוני. הוא יכול לשמש שש שנות עבודת שכיר לכל היותר. מקרה שני בו אדם הופך עבד הוא בשעה שהוא נתפס בגניבתו ואין בידו להשיב ערכה. על מנת שימכר לעבד, שווי החוב צריך להיות בערכן של שש שנות עבודת שכיר לכל הפחות. במידה והוא משלם את חובו או שאחד מקרובי משפחתו פודה אותו, הוא יכול להשתחרר. התורה מצווה על יחס הגון כלפי העבד, ומשום כך אמרו חז"ל "קנה עבד קנה אדון לעצמו". אם האדון חרג מסמכותו, והזיק לעבד גופנית, עליו לפצותו בגובה הנזק לפי דיני נזיקין. התורה דנה אף במקרה בו העבד מבקש להישאר בבית אדוניו ולא לצאת בשנה השביעית. במקרה זה רוצעים את אוזנו, אך בבוא היובל גם עבד נרצע חייב לצאת לחופשי.
ביחס לעבד כנעני נאמר:
ויקרא כה. מד וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. מה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. מו וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.
היחס לעבד כנעני דורש בירור. מסיום הפסקה "בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" עלולים היינו להבין כאילו אסור להעביד בפרך עבד עברי אך מותר להעביד בפרך עבד כנעני. אולם נראה שלא כך יש להבין את הדברים, כיצד? נסתכל בספר המצוות לרמב"ם:
המצווה הרל"ה ממצוות עשה - הציווי שנצטווינו בדין עבד כנעני, והוא שמשתעבדין בו לעולם ואינו יוצא לחרות אלא בשן ועין והוא הדין לשאר ראשי אברים שאינם חוזרין כמו שבא לנו בפירוש המקובל. והוא אומרו יתעלה:
"לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו). ואמר: "וכי יכה איש" (שמות כא, כו). ולשון גמרא גטין: "כל המשחרר עבדו - עובר בעשה. דכתיב: לעולם
מכאן שכך יש להבין את הפסוקים: עבד עברי עובד שש שנים או לכל היותר עד היובל כאמור בתחילת הפסקה, ואילו לגבי עבד כנעני נאמר "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, לעולם בהם תעבדו". התורה אינה מתירה להתעמר בעבד כנעני, כשם שאינה מתירה זאת בעבד עברי. ההבדל בין השניים נוגע לעניין שחרור העבד. בעוד שעבד עברי יוצא בשנה השביעית או ביובל, עבד כנעני יוצא לחופשי רק אם הוכה מכה שגרמה לו לאבד שן או עין או שאר ראשי איברים, מה שמבטא יחס שאינו ראוי לכל אדם באשר הוא אדם.
פירוש המילה "עבודת פרך" - לפי רש"י:
בפרשתנו משמעות הביטוי "עבודת פרך" הוא עבודה שאין בה צורך או עבודה שאין לה קצבה (שמועד סיום העבודה אינו ידוע מראש) וכך מבאר רש"י על אתר: 'לא תרדה בו בפרך' - מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא... " ומוסיף רש"י שגם אם אתה סבור שהעבד לא יבחין בכך שאתה דורש ממנו עבודה שאינה לצורך, ולכאורה אין לו בכך היזק, על כך נאמר "ויראת מאלקיך", כלומר, היחס המזלזל שגורם לך לתת לו לעשות מלאכה שאינה לצורך הוא פסול בין אם העבד מודע לכך ובין אם לאו. בכך שומרת ההלכה גם על נפשו של האדון מפני שררה שיש בה קלקול דרך והתעמרות בזולת.
את אותה מילה בספר שמות פרק א' פסוק יג' "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" מפרש רש"י: פרך - עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו. כאשר מדובר במצרים שהעבידו את ישראל עבודת הפרך מקבלת ביטוי חמור הרבה יותר מאשר סתם עבודה שאינה לצורך.
בפרשתנו אין מדובר בעבודה המשברת את הגוף שוודאי אסורה, אך גם עבודה שאינה לצורך או שאין לה קצבה, שהתורה התירה לגבי עבד כנעני אסרו חכמים.
רמב"ם הלכות עבדים פרק ט הלכה יב:
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים, אל יד אדוניהם--כעיני שפחה, אל יד גברתה" (תהילים קכג,ב). וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים: לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס--משפט עבדי, ואמתי: בריבם, עימדי. ... הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד" (איוב לא,יג-טו).
לפני מתן תורה לחיי עבדים לא היה ערך ונהגו להתעלל בעבדים ולא התחשבו בטובת העבד מבחינת יחס, מזון, דיור ועוד. במתן תורה ניתנו הוראות המגנות על העבד ושומרות על כבודו כמו גם על נפשו של האדון לבל יהפוך לרודן. בתקופת חז"ל באה ההלכה והגבילה עוד את האדון ואף הנחתה אותו לתת לעבדו, בין אם עבד עברי ובין אם כנעני יחס הגון וחומל.
שבת שלום!